אנחנו רואים אותן בעיקר בסרטי אימה: אותן דמויות אימתניות מוצצות הדם וגם אנשי זאב שטורפים בני אדם. בדרך כלל הסיוטים האלה מופיעים לרקע צלילי מוזיקה מבעיתה שמוסיפה נופך דרמטי לעלילה. האם ייתכן שהתופעות המפחידות האלה קיימות גם במציאות?

ספר חדש שיצא לאחרונה בהוצאת איתי בחור, "פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה", שנכתב על ידי פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין, מומחים לפסיכיאטריה, חוקר את הקשר בין אמונות תרבותיות שונות לבין הביטויים הקליניים שלהן, וגם סוקר כמה מהתופעות הפסיכיאטריות המעניינות ביותר, ביהן "אדם זאב" ו"ואמפיריזם קליני" (ערפדיות). בעזרת פרופ' ויצטום, ניסינו להבין מה זה בדיוק אומר וכמה התופעות האלה נפוצות בימינו.

אלכסנדר סקארסגארד מ"דם אמיתי" (יח``צ:  יחסי ציבור )
מצב קליני שמאגד מיתוס, פנטזיה ומציאות | יח``צ: יחסי ציבור

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם? 

ערפדים: קשורים גם לנקרופיליה

פרופ' ויטצום מסביר שתופעות כמו "ומפיראטית" קלינית ("ערפדיות") ­– כלומר, אנשים שנוהגים לנשוך ולמצוץ דם אדם, היו קיימות עוד בתקופות קודמות. לתופעה הבלתי נתפסת הזאת קשורים גם מצבים נוספים לדבריו, שהם לא פחות מבעיתים: נקרופגיה - אכילת בשרו של אדם מת, ונקרופיליה, שהיא כידוע קיום מגע מיני עם גופה. הפרופ' מסביר שלדעת החוקרים, צריכת דם כפייתית, הפרעה בזהות ועניין א-נורמלי במוות נחשבים סימפטומים אופייניים בפסיכופתולוגיה של "ואמפיריזם קליני", שבו הדם מהווה משמעות סימבולית כמעניק חיים, חיוניות ועוצמה. "המצב הקליני הזה, שמאגד בתוכו מיתוס, פנטזיה ומציאות, נשען על רקע פסיכולוגי ומוטיבים חזקים, המבוססים על רצון הסובל ממנו להתאחד עם אדם אהוב שמת".

ועכשיו תחזיקו חזק: לפי הפרופ', מתברר שגם בתקופתנו קיימים דיווחים על אנשים שסובלים מהתופעה. לפני שנים מספר דווח באנגליה על כמה מקרים של אנשים ששתו דם, וביניהם גבר שדקר אלמנה קשישה ושתה את דמה. נוסף לכך, נמצאו גם אנשים שנהגו לשאוב את דמם האישי ולשתות אותו למטרת סיפוק מיני. המקרים הסוטים האלה לדבריו, נדירים וכוללים בדרך כלל גם אלמנטים סדיסטיים ונקרופיליים. אך כנראה אתם יכולים לנשום לרווחה, כי בארץ, לדבריו, לא תוארו מקרים כאלה. בינתיים.

איש זאב (צילום: shutterstock)
הגרסה הפתולוגית עלולה לגרום לשינוי במראה החיצוני של האדם | צילום: shutterstock

אדם זאב: האנשים שהולכים על ארבע ומייללים

תופעה נוספת לא פחות הזויה מכונה "אדם זאב". "מעבר מישות אנושית לישות חייתית היא תופעה שקיימת משחר התודעה, בזמנים שבהם הגבולות בין בני האדם לבעלי חיים היו פחות ברורים ומובחנים", מסביר פרופ' ויצטום. "דמות הזאב נקשרה במושגים של חמדנות ורוע בקרב הקהילות הנוצריות המוקדמות בצפון אירופה. דימוי זה הושלך על אלה שהיו חריגים בהתנהגותם, אשר נדחו בשל האופי המרושע ו'הזאבי', שיוחס להם. הרופאים בעולם המערבי במאה ה-19 תיארו מקרים מצומצמים של הסובלים מהתופעה. גם במאה ה-20 דובר על מספר מצומצם, ורק מאמצע שנות ה-70 חזרו להופיע שוב תיאורי מקרים כאלה.

וזה ההסבר לשם התופעה: "ליקנטרופיה" הוא מונח שמקורו בצמד המילים ביוונית Lykos (זאב) ו-Anthopos (אדם). מדובר בתסמונת פסיכיאטרית נדירה הגורמת לחולה להאמין שהוא עובר טרנספורמציה לזאב. בספרות הפסיכיאטרית בת זמננו, "ליקנטרופיה" קלינית נתפסת כסוג של מחשבת שווא, לפיה האדם הלוקה בה הופך לבעל חיים או מאמץ לעצמו דפוסי התנהגות רלוונטית לחיה".

עד כמה זה שכיח כיום? ראשית, אבחנת המחלה תלויה בשני ביטויים בולטים לדבריו: "החולה חייב לדווח בצורה מילולית במצב של צלילות או באופן רטרוספקטיבי שלעתים הרגיש שהוא חיה או כמוה, או להתנהג בצורה שמזכירה התנהגות חייתית, כלומר: לנהום, ליילל, לזחול או ללכת על ארבע.

באמצעות קריטריונים אלה נסקרו 5,000 מטופלים ונמצאו 12 מקרים שעונים עליהם במחקר שנערך בבוסטון ב-1988. מתוכם עשרה גברים ושתי נשים. בעלי החיים שהופיעו בקבוצה זו היו זאב, כלב, חתול, גרביל, ציפור ונמר. במחקר אחר שסקר מאגרי מידע בין 1850-2012, נמצאו 56 מקרים שבהם החולה לקה בדלוזיה (מחשבות שווא) מהסוג הזה.

פסיכיאטריה - עטיפה

עוד ב-mako בריאות:

>> 25 הטיפים הכי חשובים לתזונה נכונה
>> עייפים? בואו לגלות איזה סוג עייפות יש לכם
>> אוהבים פיצה? אתם חייבים לדעת את זה

ועכשיו הגענו לסוגיית החזות החיצונית. ובכן, אם חשבתם ש"אדם זאב" הוא מראה שתיתקלו בו רק באגדות, גם בעניין הזה יש לפרופ' מה לחדש. "מחלת הפורפירייה היא למעשה הגרסה הפתולוגית של תופעת ה'אדם זאב'. היא עשויה לגרום לשינוי במראה החיצוני של האדם, עקב תהליכים בביוכימיה של ההמוגלובין בגוף. אנשים שסובלים ממנה עשויים לסבול מכתמי פיגמנטציה בולטים על הפנים עקב רגישותם הגבוהה לשמש, משינוי צבע הפנים ומעיוותים בחלקי האף והפנים. כמו כן, גם שערות דמויות פרווה עשויות לצמוח על גבי עורם". ואמנם, הפרופ' מחדד שלא מדובר בהפרעה פסיכולוגית, כפי שהיה נהוג לחשוב בתקופות עתיקות, אלא במחלה מטבולית. אם כי לדבריו, אנשים אלה נוטים לסבול יותר מדיכאון קליני.