שחרור מהצבא... טיול לחו"ל... סיום תואר ראשון... סיום תואר שני... היום שבו ילדתי את בני בכורי... היום שבו אתחתן.. אלה רק קמצוץ מן האירועים שיחמיץ אבי, אשר נלקח מאיתנו לפני 16 שנה. כשמאבדים מישהו באופן פתאומי, מישהו יקר וקרוב ואהוב, החיים משתנים לגמרי.
בקבוצת טיפול שבה השתתפתי לפני שנים רבות דיברנו על "הנורמלי החדש". חיים חדשים שלעולם לא יהיו כמו שהיו לפני האובדן. יש נורמלי חדש וכדאי להתחיל להתרגל אליו. בעולמי המצומצם היחסים שלי עם אמא שלי השתנו, עם אחותי, עם אחי. הדימוי העצמי שלי השתנה וגם כן הערך של עצמי בעיניי.
נשאתי עמי אשמה גדולה המון שנים על כך שלא הצלתי אותו, שלא ראיתי את הסימנים. לקח לי אינספור שעות טיפול כדי להגיע לנקודה שבה ניתן לנהל חיים תקינים ואיכשהו נורמליים ולהגיע למקום שבו אני מרגישה שאני יכולה וזכאית להיות מאושרת.
האשמה? שככה וכמעט אינה. היא כבר לא משנה. הוא כבר הלך, נלקח, לקח את חייו בידו והשאיר אותנו, השאיר אותי, מאחור. אחרי 16 שנה שאלת האשמה כבר לא מעניינת. לפחות לא אותי. כמעט ולא. מה נשאר, אתם שואלים? נשאר משהו.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
כשמאבדים מישהו באופן פתאומי, מישהו יקר ואהוב, הנלקח מתוך חייכם בשנייה, הזווית שלכם על העולם משתנה והיא לעולם לא תחזור. עכשיו כשיש לי בן זוג אוהב ותומך, אחד שבחרתי לבלות את שארית חיי עמו, הסיכון גבוה יותר. עכשיו כשיש לי ילד משלי, קטן ואהוב, איש קטן שאני אוהבת בכל נימי נפשי, הסיכון גבוה יותר.
העזתי ודרשתי מהעולם הזה עוד אהבה ועוד אנשים אהובים והסיכון לאבד אותם, בכל תרחיש, גבוה מאוד. אני מרגישה את זה ביומיום שלי ובכל תא בגופי. בשרי רווי צלקות מהפעם ההיא שאיבדתי מישהו בהרף עין. מישהו שהיה לי יקר מאוד. אני זוכרת את הכאב, חוסר האונים, חוסר הצדק והכעס הגדול. שנים פשוט בחרתי לא להכניס אף אחד פנימה. דאגתי כל יום וכל לילה לאלה שכבר היו בתוך לבי והדלת הייתה סגורה ונעולה לכל אחד אחר.
אז איך זה מתבטא ביומיום? חרדות. אני רואה ומדמיינת את המוות של היקירים שלי כמעט כל יום. אני חיה עם תחושות של אובדן פתאומי שלא קרה כלל. אני מתכוננת ומכינה עצמי לאובדן שלהם מכל סיבה. אני חיה בתחושות קשות של כאב יומיומי שמקורו רק בעולם הדמיון. בנוסף לחרדות "נורמליות" שנמצאות במוח העייף והטרוד של כל אמא או אבא חדשים, החרדות שלי מקבלות נופך נוסף. הרי יש לי ניסיון בדברים האלו. ההתאבדות של אבי שינתה כך את חיי.
המונח "שומרי הסף" נכנס לתודעתי רק לפני חודשים ספורים. אחרי אינסוף מחקרים וראיונות, אנשים חכמים ממני מצאו ועיצבו שיטה יעילה ואמיתית לעזור במניעת התאבדויות. סדרת שאלות מחודדות שמטרתה לאתר אנשים במצוקה ולבדוק את מידת האובדניות שלהם. פשוט ככה. שיטה כה פשוטה והגיונית שגם קל ללמוד וללמד אותה את כל האוכלוסייה. ובעזרתה נוכל להציל כל כך הרבה חיים. חיים של האבות שלנו, אימהות, ידידים, אחים ואחיות. נציל אנשים מבוגרים, בני נוער, מכרים קרובים וגם כאלה יותר רחוקים. אז איך מביאים את ההכשרה הזאת לאנשים העובדים עם אוכלוסיות רגישות, כמו בני נוער שכל כך צריכים אותה? איך מביאים את ההכשרה הזו לקהל הרחב ולכל מי שרגיש מספיק ליקירים מסביבו שסבלו או סובלים מדיכאון? כסף.
>> מומחית מהרווארד: "שמן קוקוס הוא רעל טהור"
>> שותים מים אחרי שאכלתם מתוק? תפסיקו מיד
>> סובלים מחרדה? הטריק הזה יעזור לכם בקלות
מתוך תקציב של 35 מיליארד שקל לערך, משרד הבריאות החליט לקצץ את התקציב המיועד עבור ארגונים למניעת התאבדות בארץ. כי כנראה יש דברים יותר חשובים? מובן שתקציב המשרד לעיניי דת גדל משמעותית, כמו התקציב המסייע לתושבי יהודה ושומרון. שימו פוליטיקה בצד רגע, איך במדינה מתוקנת שבה מתאבדים בממוצע 500 אנשים מדי שנה (בעיקר צעירים ובני נוער), אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו במראה ולשכנע את עצמנו שאין פסול בקיצוץ תקציב ראוי המיועד לאתר אנשים במצוקה, לסייע להם ולמנוע את מותם.
* ביום ג', 4.9.18, 19:00, תצא צעדת "צועדים למען החיים" מרחבת בית אריאלה בת"א, ובה נדרוש מהממשלה להשיב את תקצובה של התכנית הלאומית למניעת אובדנות ל-27 מיליון שקלים בשנה, וכךלהציל מאות אנשים אובדניים מדי שנה. האירוע ביוזמה ובשיתוף של עמותת "בשביל החיים", מרכזי הסיוע במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, עמותת אלה והיחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות.