בתחילת חודש אפריל הכיר איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) בהפרעת אבל ממושכת כמחלה פסיכיאטרית רשמית במדריך האבחון והסטטיסטי שלו להפרעות נפשיות. התוספת למהדורה החמישית של המדריך (DSM-5) מגיעה לאחר שנים של ויכוחים בשאלה האם יש לסווג אבל כמחלת נפש, ועל פי ההודעה לעיתונות של ה-APA, האירועים האחרונים של מגפת הקורונה הראו את ההכרח להבחין ולטפל ב"רגשות יגון בלתי מסוגלים לעיכול".

הפרעת אבל ממושכת (PGD), יכולה להתרחש לאחר פטירה של אדם קרוב שמובילה לגעגועים עמוקים במשך זמן רב, קושי לחשוב על דברים אחרים ופגיעה בתפקוד היומיומי בבית ובעבודה. בשונה מדיכאון, הפרעת אבל ממושכת כרוכה בכמיהה מתמשכת למישהו שנפטר, בעוד שתסמינים של דיכאון כרוכים בעצב שמעיד על ניתוק ואובדן עניין.

עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >

מהי הפרעת אבל ממושכת?

על פי ה-APA, הפרעת אבל ממושכת מתרחשת כאשר אדם מאבד מישהו קרוב אליו, והאדם האבל מפתח כמיהה או כמיהה עזה לנפטר, או עיסוק בו.

האבחנה תלויה בשאלה האם השכול של אדם נמשך זמן רב מהצפוי מבחינה חברתית, תרבותית או דתית - והאם ניתן להסביר את הסימפטומים שלו בהפרעה נפשית אחרת. עבור ילדים, אבחון יכול להתרחש אחרי שישה חודשים של אובדן; למבוגרים, זה יכול להתרחש אחרי 12 חודשים.

סימני אזהרה להפרעת אבל ממושכת:

  • שיבוש זהות (הרגשה כאילו חלק מעצמי מת)
  • תחושה ניכרת של חוסר אמון לגבי המוות
  • הימנעות מתזכורות שהאדם מת
  • כאב רגשי עז (כעס, מרירות או צער) הקשור למוות
  • קושי בהשתלבות מחדש (קושי לתקשר עם חברים, לרדוף אחרי תחומי עניין או לתכנן את העתיד)
  • קהות רגשית
  • תחושת חוסר משמעות
  • בדידות עזה 

בנוסף, תסמינים אצל ילדים עם PGD עשויים להופיע בדרכים נוספות:

  • המתנה עד שהנפטר יחזור
  • חזרה למקומות שבהם ראו לאחרונה את יקירם
  • פחד  שאחרים עלולים למות
  • חשיבה "קסומה" או חרדת פרידה
  • הצגת עצב עז או כאב רגשי דרך מצבי רוח שונים
דיכאון (צילום: alex ivashenko, unsplash)
צילום: alex ivashenko, unsplash

"אסור לעשות את זה פתולוגי"

בשנת 2010, כשהאיגוד הפסיכיאטרי האמריקני הציע להרחיב את ההגדרה של דיכאון ולכלול בה אנשים אבלים, זה עורר תגובה נגדית, וגרר ביקורת רחבה על כך שאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מאבחנים יתר על המידה ומטפלים בתרופות יתר.

גם עכשיו לאחר האבחנה הרשמית מספר מומחים הביעו התנגדות בנימוק שאבל הוא לא תהליך ליניארי ולא חוויה חד-משמעית שניתנת לקטלוג, כמו גם החשש שחברות התרופות ינצלו את המצב וינסו לשכנע את הציבור שהם זקוקים לטיפול רפואי כדי לצאת מהאבל.

"אנשים רבים אבלים הרבה יותר משנה, ואסור לעשות את זה פתולוגי. אנחנו לא רוצים לבלבל בין תגובות נורמליות לאובדן שיכול להימשך שנים למחלות נפשיות", אמרה נעמי טורס-מאקי, פסיכולוגית קלינית מניו יורק. 

בנוסף, תהליך האבל יכול לגרום לבידוד ובושה עבור אנשים מסוימים וקבלת אבחנה רשמית עלולה לגרום לבושה עמוקה עוד יותר. עם זאת, לעתים כאשר האבל כה עז עד שהוא משבש את התפקוד היומיומי של אדם הוא עשוי להזדקק לגישה לסוגים ספציפיים של טיפול שיתנו לו את המוטיבציה להתקדם. "אנשים שסובלים מצער במידה כזו, בדרך כלל מיצו את מערכת התמיכה והמשאבים הפנימיים שלהם, מה שגורם להם להיות מבודדים יותר, מבוישים וחוששים מדוכאים עמוקים", אמרה ג'ינה מופה, פסיכיאטרית מניו יורק. "טיפול אינו מוריד את האבל כשלעצמו, אבל יכול לסייע להתקדם איתו".

"אני לגמרי, לגמרי לא מסכימה שאבל הוא מחלת נפש", אמרה ג'ואן קצ'יאטור, פרופ' לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריזונה סטייט, שפרסמה בעבר מאמרים רבים בנושא ומפעילה עמותה שמסייעת לאנשים שכולים. "כשמישהו מומחה אומר לנו שאנחנו 'מבולבלים' בזמן שאנחנו מרגישים פגיעים ומוצפים, אנחנו כבר לא סומכים על עצמנו ועל הרגשות שלנו", הסבירה. "בעיניי, זה מהלך מסוכן להפליא, וקצר רואי".