רבים מהאנשים שחוו את הזוועות ב-7 באוקטובר, נותרו עם צלקות נפשיות קשות, חלקן מתבטאות בתחושות אשמה. רבים מהם חשים אשמים על כך הם אלה שנותרו בחיים בעוד שמכריהם לא זכו לכך, או על כך שהם "רק נפצעו" וחבריהם נרצחו. תחושת האשמה מלווה גם מעגלים רחוקים יותר - של אנשים שכלל לא היו בזירה אך הם מרגישים צורך להזדהות או לא מבינים איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל כשאחרים נטבחו או נחטפו.
מעיין אדם, שאיבדה את אחותה מפל אדם ז"ל בטבח הנוראי במסיבה ברעים, כתבה באינסטגרם שלה לפני מספר ימים פוסט שאליו צרפה את תמונת בתה: "כולם בטוחים שהיא מחזקת אותי, וזה אכן הדבר ההגיוני שיקרה, אבל אני מגיבה לטראומה באופן מוזר. כל מבט בה זורק אותי למה שעברו הילדים בקיבוצים ולמה שעוברים הילדים בשבי. ואני מבועתת, קופאת, נחלשת. פיזית. הידיים שלי נחלשות עד שאני כמעט לא מצליחה להחזיק אותה. היא השתקפות של כאב כל כך גדול, שכמעט שקשה לי להסתכל. אני מסתכלת עליה, ולא יכולה לשאת את זה לפעמים". הפוסט זכה לתגובות רבות של אנשים שחשים בדיוק כך, רגשות אשמה.
תחושות האשמה הן חלק משלבי ההתמודדות עם האבל
נדב הריס, פסיכולוג קליני, מסביר כי התחושות שרבים מהישראלים מרגישים כעת מכונות "אשמת הניצול". "במעגל הראשון, של אלה שחוו את השכול, או אלה שהיו פיזית בטבח וניצלו, לעיתים מתעוררות תחושות אשמה שמתבטאות בתהיות כמו - למה לא עשינו יותר, או למה אני ניצלתי והוא לא. אבל תחושות האשמה האלה הן למעשה חלק משלבי ההתמודדות עם האבל והן עלולות לפגוש את כל עם ישראל - ישנם כאלה שקשה להם לקום בבוקר ולהתארגן לעבודה, כי יש ישראלים בשבי שלא יכולים ללכת לשום מקום, ישנם כאלה שלא מסוגלים לאכול או לשתות, כי הישראלים בשבי לא יכולים לעשות את זה מתי שהם רוצים. גם פעולות יום-יומיות לעיתים הופכות קשות יותר ומלאות ברגשות אשמה".
"כל אחד מתמודד בדרכו"
פרופ' רועי סלומון, חוקר מוח באוניברסיטת חיפה, וממקימי מיזם "SAFE HEART", מסייע לאנשים שהיו במסיבת נובה שהפכה למלכודת מוות. הוא מסביר שמוטיב האשמה הוא אחד המוטיבים המרכזיים בקרב המטופלים. "מתעוררות שאלות כמו למשל איך אני ניצלתי וחבר שלי נהרג, למה אני בחרתי דווקא ללכת שמאלה והוא ימינה, איך זה שאני שרדתי?. מצד שני, יש גם כאלה שמרגישים שניתנה להם הזדמנות נוספת לחיים, ואולי זה עוזר מעט להתגבר על תחושות האשמה".
לדבריו, ההתמודדות עם רגשות האשמה היא אישית. "אנחנו רואים כאלה שלוקחים את זה למקום של עשייה ונתינה ומתגייסים לפעילות התנדבותית, יש אנשים שהלכו לצו 8 להילחם ויש כאלה שקופאים במקום - כל אחד מתמודד עם זה בדרכו".
גם רעות פלונסקר, פסיכולוגית קלינית, מתנדבת במיזם של ניצולי המסיבה. לדבריה, תחושת האשמה עשויה להתבטא במישור החשיבתי ("למה הם ולא אנחנו"); במישור הרגשי (תחושות של עצב, חרדה, בלבול ,אפתיות); במישור התפקודי (יש אנשים שמתקשים לבצע פעולות יומיות כמו להתקלח למשל). "יש המון אנשים שמרגישים מבוהלים ומפוחדים. חלקם אפילו מרגישים אשמים על כך שכל המשפחה שלהם בריאה. כדי להתמודד עם התופעה חשוב קודם כל לדבר עליה ולהיעזר באנשי מקצוע".
יתרה מכך, היא מציינת שאשמת הניצולים היא מונח שהשתרש כבר בתקופת השואה. "אלה רגשות אשמה על זה שאני חי, ועל זה שאולי יכולתי להציל עוד. הבעיה היא שרבים מאלה שמתמודדים עם העניין לא מרגישים בנוח לדבר על התחושות שלהם בזמן שהאומה מתמודדת עם מצב כל כך גדול ומורכב. במקום מסוים, כולנו כחברה אזרחית, מרגישים אשמה כלפי כל מי שנפגע - כלפי תושבי העוטף, החיילים, החבר'ה במסיבה. יש בנו גם כעס על המדינה שלא הגנה מספיק. קשה לנו לחזור לתחושת חיות, כי כולנו עמוק בתוך האבל. כולנו בשבעה, אין מקום לשמוח".
לדבריה, מטרת העבודה הרגשית היא לבנות מחדש את הנרטיב של כל מתמודד, בכל מעגל. פרופ' סולומון מציין שכיום מטופלים במיזם "SAFE HAERT " כמעט אלפיים אנשים שהיו במסיבה. אם הייתם במסיבה ואתם זקוקים לעזרה תוכלו לפנות אליהם.