בבוקר השבת השחורה שהתה רוני קמאי בת ה-16 בביתה בשרון, הרחק מההתרחשויות הקשות, אבל הסרטונים והדיווחים שנחשפה אליהם ברשתות החברתיות השפיעו עליה באופן קשה. "קבוצות הטלגרם והוואטסאפ דיווחו על דברים שעדיין לא פורסמו רשמית בחדשות. צפיתי בכל, ללא צנזורה", היא מספרת בריאיון ל-mako בריאות. קמאי ראתה סרטונים של אנשים נחטפים, תמונות קשות של התעללות מינית ולדברים נוספים שהנפש מתקשה להכיל". "אפילו בסרטי אימה אין דברים כאלה. לא שרציתי לראות, פשוט לא היה איך לברוח מזה".
השפעות התכנים הקשים לא איחרו להגיע. "זה בראש שלי ובכל פעם זה תופס אותי בסיטואציה אחרת - אני יכולה ללכת ברחוב ולהיזכר בתמונה מזעזעת פתאום. קשה להמשיך לתפקד בצורה נורמטיבית", מגלה קמאי. "לא רק אני חשה את המצוקה, יש לי חברים שקמים מסיוטים, או כאלה שהגיעו למצב שהם מקיאים אחרי שצפו בהתעללות מזעזעת. זו לא סצנה מסרט, אלה דברים אמתיים שקרו, זה חברים שלנו שחוו את זה". קמאי, תלמידה בכיתה יא', משמשת גם דוברת מועצת התלמידים הארצית. "קיבלנו לחשבון האינסטגרם שלנו מבול של פניות, הודעות של תלמידים שחווים התקפי חרדה ומבקשים עזרה. דיברתי שעות עם בני נוער שאני לא מכירה, שלחתי להם מספרים של מוקדי סיוע".
"הצפייה בסרטונים שורטת"
ליה שטרקמן (18) מספרת כי בחודשיים הראשונים למלחמה התקשתה להירדם בלילות. ב-7 באוקטובר הייתה בממ"ד בביתה של סבתה באופקים, יחד עם יתר בני המשפחה, כשקולות הירי מסביב לא פסקו. בערב, כשפתחה את הטלפון, התגלתה בפניה האימה שהתרחשה, כמה רחובות ממנה ובעוטף עזה. "היום אני כבר מצליחה לישון קצת יותר, אבל לא מזמן צפיתי באחד הסרטונים והיה לילה קשה. אתה עוצם עיניים ורואה את זה מולך, זה מציף. בתקופה הראשונה שחזרנו ללימודים באופן מקוון, לא הצלחתי להתרכז. הראש שלי פשוט לא היה שם. אני ממש רואה שילדים הרבה יותר סגורים מאז שהתחילה המלחמה, הצפייה בסרטונים שורטת אותם".
"הטראומה המשנית היא פוטנציאל למגיפה נפשית"
הטראומה שחווים אנשים שנחשפים לתכנים הקשים ברשת, נקראת בשפה המקצועית "טראומה משנית", כך מסביר ד"ר ירון סלע, פסיכולוג קליני, מרצה בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. "רובנו מכירים את הטראומה בצורה של PTSD - תסמינים פוסט-טראומטיים שנגרמים כתוצאה מחשיפה ישירה לאירוע, אך ישנה גם טראומה משנית, והמילה 'משנית' מסמלת את מקור הטראומה ולא את החומרה שלה". לדבריו, מדובר באנשים שנחשפו לאירועים דרך עדויות של מי שהיה באירוע המקורי. "אני חושב שאם היו רגולציות ברורות בכל הנוגע לרשתות החברתיות וסינון של תכנים אלימים אצל הילדים ובני הנוער, אז אחוזי הטראומה המשנית היו נמוכים יותר באופן משמעותי".
אצל ילדים צעירים, מסביר ד"ר סלע, יש פחות מנגנוני הגנה ופחות יכולת לעבד את המידע, לשפוט את מקור המידע, ולהיות מסוגלים לבקש עזרה. "ככל שהילד צעיר יותר, הוא פחות משתף ובמקרים כאלה לרוב רואים את ההשפעה בצורה עקיפה: הרטבות בלילה, סיוטים, הימנעות מהליכה לבית הספר, הימנעות מהתנסות בדברים חדשים או בצפייה בתכנים המשמשים טריגר לתכנים הטראומטיים. במקרים נדירים נראה גם התפרצויות זעם או התפרצויות אלימות. בגילי 12 והלאה אנחנו כן מצפים שהילדים ידברו על זה".
עוד הוא מציין כי מתחילת המלחמה תועדה עלייה בעיסוק של ילדים ובני נוער בנושאים של מוות, אובדן, פציעות, עיסוק שלא תואם את גילם. סלע מוסיף כי "ישנם ילדים שמראים דאגה גדולה יותר להורים שלהם, כאלה שנמצאים בדריכות, שבודקים שהחלון סגור, שהדלת סגורה, או ילדים שהעבירו את המיטה שלהם לממ"ד".
החדשות הטובות לדבריו, הן שילדים ובני הוער לרוב מצליחים לחזור לשגרה ולהסתגל באופן כזה או אחר. "חלק מהם יישארו עם השאלות, עם הקושי והסיוטים, ומי שמתמודד עם העניין מעל חצי שנה כבר מוגדר כסובל מפוסט-טראומה".
הקמפיין שנאבק בתופעה
למעשה, הרשת הפכה מקום מסוכן לילדים עוד הרבה לפני 7 באוקטובר. "המערכות הרשמיות לא עומדות בקצב התלונות שמגיעות" אומר אוהד עזרן, סמנכ"ל המרכז הישראלי למוגנות ברשת, "יש 12 אלף פניות בשנה בממוצע למוקד 105 - המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, אך המוקד לא עומד בהיקפי הפגיעה ותיקים נסגרים. במוקד לא מגיעים לכל התכנים הבעייתים, ובטח שלא מצליחים להוריד אותם. מעבר 80% ממי שנפגע כלל לא מדווח על כך". מה שמחמיר אף יותר את הבעיה הוא העובדה שהילדים בימינו משתמשים בטלפון חכם כבר מגיל צעיר מאוד. מדוח של בזק עולה כי בשנת 2023, הגיל הממוצע לקבלת סמארטפון בישראל היה 6.7 שנים, בעוד שלפני כעשור הגיל הממוצע היה 11 שנים.
בימים האחרונים יוצא המרכז, יחד עם מועצת התלמידים הארצית, בקמפיין שקורא לממשלה לקדם רגולציה בתחום שתדאג לילדים לרשת בטוחה. "הצעד הראשון שאנחנו מבקשים לקדם הוא אימות הגיל". מסביר אוהד עזרן. "באפליקציה כמו טיקטוק שבה הגיל המותר לשימוש הוא 13, הילדים מזינים בעצמם את הגיל ויכולים לציין כל גיל שהם בוחרים. ל74% מהילדים מתחת לגיל המותר יש חשבון שם". עוד מקדמים במרכז התקנת טכנולוגיות חכמות במכשיר הטלפון של הילדים כדי שינטרו ויסננו תכנים בעייתיים, הטלת האחריות על הרשתות החברתיות וגם על ההורים שילדיהם מפיצים תכנים אלימים או מיניים, קידום אמנות הוריות בבתי הספר ואכיפה ופיקוח על המסלולים המוגנים שאמורות להציע חברות הסלולר.
ד"ר סלע, איך ההורים יכולים לעזור במצבים כאלה?
"ההורים צריכים להיות יותר נוכחים בתקופה הזו ברשתות החברתיות, לבחון את האפליקציות של הילדים, לשאול יותר שאלות על המשחקים שהם משחקים, לוודא שאין תכנים אלימים וכמובן – לשים לב להתנהגויות חריגות, כל הורה מכיר את הילד שלו הכי טוב. צריך למסגר לילד מחדש את המצב המלחמתי, להתמקד בכוחה של ישראל, ביכולת ההגנה של המשפחה, ולהקיף אותו בדברים שגורמים לו להרגיש יותר בטוח, שייך ומוגן. מעבר לכך, במקרים של טראומה, כמו ב-7 באוקטובר, מוקד השליטה הפנימי נפגע, אנחנו מרגישים חסרי אונים ותלויים באחר ולכן צריך להציג בפני הילדים את המשאבים שלהם, את התכונות החיוביות שלהם ולהגביר את תחושת המסוגלות שלהם שאם ינסו יש סיכוי שגם יצליחו".
רבים מבני הנוער שמכורים לסרטונים מעידים על כך שהצפייה בסרטונים עוזרת להם להתמודד עם רגשות האשם, מה ההסבר לכך?
"בהחלט. חלק מבני הנוער מדווחים על תחושת אשמה. התופעה הזו מכונה בספרות המקצועית כ'אשמת הניצוֹל'. זוהי תחושה שנפוצה בקרב אנשים ששרדו אסון, פיגוע, מצבי קרב או טראומות אחרות, שבהם הם מרגישים אשמים על שהם שרדו בעוד אחרים לא. הם עשויים לחשוב שהיו יכולים לעשות יותר כדי לעזור לאחרים, או שהם לא ראויים להישאר בחיים יותר מאחרים שנהרגו. נערים ונערות שמחפשים לצפות בעוד ועוד סרטוני תיעוד מ-7 באוקטובר, מנסים להתמודד עם תחושת האשמה מתוך תפיסה סובייקטיבית שככל שיצפו יותר, זה יעזור להם להזדהות יותר עם הסבל של הקורבנות, לקבל יותר שליטה, ואולי אפילו למצוא משמעות באירוע כל כך קיצוני שנראה בלתי ניתן להסבר". לדבריו, "אשמת הניצול היא אומנם מובנת על רקע הסיטואציה, אבל ככל שצופים ביותר תכנים אלימים כאלה, כך מגדילים את הסיכון לטראומה משנית".