השואה. פצע מדמם בתרבות ובהיסטוריה שלנו כעם יהודי ומשפיע עד היום על כינון הזהות שלנו כעם וגם כאומה. אירועי השואה מכילים בתוכם זוועות קשות והתנהגויות אנושיות אכזריות ביותר שלא קלות לעיכול ולהתמודדות באף גיל. העדויות, הסיפורים והתיאורים יכולים להיות קשים לשמיעה ולהציף רגשות שונים כגון פחד, אשמה, חוסר ודאות ועוד ואף יכולים במקרים רבים לגרום לנו לרצות להימנע מתכנים אלו.
זה נורמלי
רצון זה בריא ונורמלי אולם ישנה חשיבות לזכור ולדבר על אירועי העבר על מנת לכבד את הגיבורות והגיבורים ששרדו את האירועים הקשים הללו . סיבה נוספת היא שנזכור אנחנו לאילו מדרגות של התנהגות חייתית ואכזריות המין האנושי מסוגל לה ולכן עלינו לשמור על כך שלעולם לא נהיה גם בצד הפוגע ומתאכזר לבני מיעוט או עם אחר.
ערכם של הסרטים התיעודיים
הסרטים התיעודיים והעלילתיים והאירועים התרבותיים מאפשרים לנו לקבל הצצות רגעיות של סיפורים אנושיים, סיפורי יום יום וסיפורי גבורה, סיפורים של צירופי מקרים ומזל ובעיקר פשוט סיפורים בהם מככבים אנשים שחיו את חייהם- היו להם משפחות, בן או בת זוג, עבודה, לימודים, קשיים, חלומות, כישלונות והצלחות ממש בדומה לנו.
זה נכון שהסיפורים עצמם קשים מאוד לשמיעה או קריאה ולא ניתן להתעלם מהיקפי הזוועה שהתרחשו וגם אסור. מכיוון שהסיפור של השואה הוא כל כך גדול ובהיקפים עצומים מאד קשה לנו להכיל את זה גם כמבוגרים ולעתים עולה התחושה שלא ניתן להבין כיצד זה קרה. כשאנחנו רואים סרט עלילתי או תיעודי על אדם אחד ואנו מבינים את כל הכאב שעבר או עברה לרבות בני משפחה וחברים אז אנו מבינים שזה סיפור אחד בלבד ויש להכפילו ב-6 מיליון כדי להבין את ממדי האסון הכבד.
קיים קושי פסיכולוגי בלהבין או לנסות להכיל את הכאב העצום ״עד הסוף״ ומבחינה אישית אני לא חושבת שזה אפשרי או אפילו שיש טעם בכך. מה שכן אפשר לעשות זה לכבד את המורשת של העם שלנו, את הניצולות והניצולים ולקרוא ספר, לראות סרט או תכנית או ראיון אך אין צורך בלהציף את עצמנו בסרט אחרי סרט כדי להרגיש ״שעשינו את שלנו״. חשוב שנזכור את שהיה וחשוב שנקצה לכך מקום בליבנו, בבתי הספר, בתרבות ובחברה.
כיצד נעשה עבודת זיכרון בריאה רגשית מבלי לייצר טראומה
-
מננו ובררו את התכנים הקשים שאתם בוחרים להיחשף אליהם
אין צורך לצפות במרתון של תכניות או סרטים רבים שכן הם יכולים לגרום לנו להצפה רגשית ואף להימנעות מאותם תכנים בעתיד. כל אחת ואחד לפי יכולת ההכלה שלה - אל תכריחו את עצמכם לעשות בינג׳ של סרטי שואה אלא תראו לפי יכולתכם תוך הקשבה לעצמכם. -
השתדלו להימנע מצפייה בתכנים קשים בסמוך לשינה
עדיף שלא לצרוך שום מדיה בסמוך לשינה למען שינה טובה ועמוקה יותר, וכשמדובר בתכנים קשים ומעוררים רגשית עוד יותר חשוב להימנע. -
לכו לאירוע של ״זיכרון בסלון״
מדובר באירועים בהם מתארחים שורדי שואה שמספרים את סיפורם, צפו בסרט או ראיון ודברו על כך עם מי שקרוב אליכם זה יכול להיות בן או בת זוג בני משפחה או חברים. הכאב על אירועי העבר הוא קולקטיבי ושייך לכולנו ולחלוק את התחושות עם אחרים מחזק ומגביר את תחושת השייכות ו״הביחד״. -
בדקו עם עצמכם כיצד אתם מרגישים?
אילו רגשות עולים לכם ואילו תחושות עולות לכם בגוף? כתבו על כך על דף. פעולה הכתיבה יכולה לעזור לנו לעבד רגשות ולהבין יותר טוב את עצמנו. פעולה הכתיבה משחררת, מארגנת את המחשבה ומסדרת אותה וסדר וארגון אלו הינם חשובים אם אנחנו מרגישים עצב רב או פחד או כל רגש אחר בצורה עוצמתית. -
זכרו: כל תחושה ורגש שעולים בכן הם נורמליים
וגם אם לא עולה בכם ישר עצב אז זה גם נורמלי. הציפייה להיות עצובים ביום קבוע מראש היא לא ריאליסטית ויותר חשוב מאם בכיתם או לא ביום השואה היא השאלה אם הקדשתם מזמנכם כדי להתייחד עם הזיכרון- באמצעות שיר, סרט, ראיון, בכתיבה, בשיחה. אין דרך אחת נכונה וכל הדרכים לגיטימיות וטובות.
**אראל הר-טוב היא פסיכותרפיסטית אדלריאנית וקרימינולוגית, חברה בקהילת המטפליםSomeBuddy