השנתיים האחרונות היו שנתיים של טלטלה גדולה, סערת רוחות וחרדות קיומיות שהתחילו במגיפה עולמית והסתיימו בהסלמה בטחונית. כולנו מצאנו את עצמנו שוקעים לתוך מחשבות על החיים וחשבון נפש אישי. התקופה הזו ללא ספק שמה זרקור על לא מעט הרגלים ותופעות חברתיות שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. חלקם שווה בהחלט לאמץ בעוד שחלקם ראויים לדיון מחודש לגבי נחיצותם בחיינו. 

"הרגלים רבים תפסו מושב בשורת הנורמאליות ובעלי מקום מקובל לחלוטין אבל העולם היה נראה הרבה יותר פורח בלעדיהם ואילו היה שרביט קסם אשר יכל להעלימם אני מאמין שכל אחד היה רוצה להניף אותו וכתוצאה מזה היינו נראים אחרת, מדברים אחרת ומשאירים חותם אחר", אומר יחיאל פרץ, מטפל cbt, מנחה דמיון מודרך ומאסטר nlp, חבר בקהילת המטפלים SOMEBUDDY. "אני מאמין שבאמת שהכוח לשנות קיים בכל אחד מאיתנו. אנחנו רק צריכים להיות אמיצים מספיק ולעצור רגע בשביל לשאול את עצמנו באיזו דרך אנחנו בחורים לצעוד". 

הנה כמה מהרגלים שטוב יהיה לחשוב עליהם רגע ולהבין עד כמה באמת יש בהם צורך ומקום בחיינו. 

1. דיכוי והדחקה 

מדובר בהרגל מאוד נפוץ שכמעט כולנו חוטאים בו. "הדחקת רגשות או לחילופין הימנעות ממצבים הנתפסים כבעלי השפעה שלילית בחוויה האישית. "ניקח לדוגמה החלטה להימנע ממפגש חברים בתקופה שהיא פחות נוצצת בחיינו רק כי אנחנו חוששים ממבטי הרחמים שנקבל. בין אם זה לאחר פרידה מקשר ארוך או לאחר מצב הנתפס ככישלון אישי - כמו פיטורים. ככל שנתמיד בהרגל הזה - כך הוא יהפוך לטבע שני וימנע מאיתנו היכרות ומודעות עצמית טובה יותר ולחיים בריאים לנו ולסובבים אותנו". כמו כן מדגיש פרץ כי האנרגיה המושקעת בהדחקת רגשות וההימנעות מהם היא גדולה ובאה על חשבון אנרגיה אחרת ובכך אינה מקדמת לטווח הארוך.

מה ניתן לעשות: "ברגע שנקבל את קשת הרגשות שלנו כחלק מאיתנו ונחבק אותם - נצליח לסגל דרך חיים אשר מאפשרת, מכילה ואמיצה. כך נוכל גם לקבל את הרגשות אצל האחר להכיל אותם, להדביק אותם קצת מהאור של החוסן הנפשי שפיתחנו".

2. רדידות

בהמשך לדיכוי מהחשש להיראות שונה, ישנו גם החשש להיראות לא מעודכן וחסר ידע. אנחנו לא רוצים להיראות לא בעניינים ולהחמיץ את הדבר הגדול שכולם מדברים עליו עכשיו. "לכך נועדו המדיה החברתית והתקשורת - לגרום למצב של עוררות תמידית. טובי המוחות נאבקים על האופן שבו יהיה צימאון תמידי לזמן מסך של המשתמשים, כך שנתונים שונים עם אוסף עובדות, לא פעם חסרות תועלת, שנשפכים לתוך תיקיית חלל המידע שלנו ולרוב המידע אינו שימושי כלל".

השאלה המתבקשת היא האם באמת חיים של אחרים כל כך מעניינים אותנו יותר מהחיים של הסובבים אותנו? "דמיינו עולם שבו העוקבים היחידים שלנו הם הסביבה הקרובה שלנו כך שנשאל לשלומם נתעניין בעובר עליהם,  נציע את עזרתנו את דאגותינו את חיוכנו. מחקרים רבים מראים שככל שאנו שקועים יותר במדיה החברתית, כך שדון הריקנות שואב יותר עוצמה. וככל ששדון זה גדל יותר - ההערכה העצמית והביטחון האישי מאבדים מכוחם". 

מה ניתן לעשות? "אני לא אומר לחיות חיים של נזיר בודהה או לגזור על עצמנו התנתקות מערכתית אלא רק להעלות נקודה וסימני שאלה. שאלו את עצמכם - האם ההרגל זה מקנה לכם חיים עשירים יותר או רדודים בצורה מסויימת?"

3. יהירות אינטלקטואלית

בעולם שמלא בידע נגיש לכל אחד ובכל רגע נתון - אנחנו נשאבים לתוך בור היהירות בכך שאחנו מפגינים ידע נרחב בכל נושא פופולרי על סמך אינפורמציה שקיבלנו מפוסטים ברשת, ללא כל סינון. בעולם שבו לימוד עיצוב דעת קהל נהפך לפופולרי ושהעיתונות כבר אינה מבוססת על העברת ידע טהור, רב החובל של הידע כבר אינו שלנו והמסננת בעלת חורים כך שהרוב עובר דרכה.

מה ניתן לעשות? האומץ האמיתי הוא להגיד "לא יודע אבל מוכן לשמוע", לבדוק לא על ידי יהירות סתמית אלא ענווה וסקרנות. חכמינו אמרו "סייג לחוכמה שתיקה" , האדם הנבון בחדר הוא זה שמדבר אחרון לאחר שהקשיב בענווה לכל אלה שדיברו .

4. התמכרות לכעס

ישנם הרבה אירועים שגורמים לנו לכעס, אם זה בן/בת הזוג שלנו או סביבת העבודה, תחושת החמצה אישית ועד מגפה עולמית והסלמה בטחונית. לא חסרות לנו סיבות, בטח לא בישראל. הבעיה היא בהתמודדות שלנו עם הרגש הרעיל הזה. "לא תמיד אנחנו יכולים לפרוק את תחושת הכעס במיידי והוא נצבר לאיטו. וכך, לא פעם, הכעס המצטבר מנותב למקומות הלא נכונים, לרוב הוא פורץ דרך המקלדת, בהערות עוקצניות ושליליות כלפי אנשים שאנחנו כלל לא מכירים". אנחנו יורים את כל מה שיושב לנו על הלב, משאירים את העוקף והרעל אי שם ברשת החברתית וממשיכים בחיינו מבלי להבין מה עוללנו בעולם המקביל.

מה ניתן לעשות? אני מאמין שהשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הכעס הוא אמיתי או פורקן של חוסר התמודדות עם החוויות האישיות ואינו בעל אופי של "חכמת ההמונים " והכי חשוב התוצאה שתישאר הרבה אחרי שהכעס ייעלם.

5. אכזריות

אכזריות אל מול חמלה. אלו שני צדדי הקיצון בחברה. מי שתורמות במידה רבה לאכזריות הן ללא ספק  הרשתות החברתיות. "ככל שהסרטון מזעזע יותר - כך יקבל יותר מקום וזמן מסך אצלנו", אומר פרץ. "אכזריות זו היא אינה רק כלפי בני האדם אלא גם כלפי בעלי החיים ואנחנו כצורכי מדיה נותנים לזה מקום של גדילה בכל פעם מחדש והתוצאה המתקבלת היא קמילה איטית של פרח החמלה. בעולם שבו החזק בא על חשבון החלש ומחזק את מקומו בחברה, כאשר פחד מחרם נפוץ מאוד אצל בני הנוער, כשהורים משתפים את החוויות הלא נעימות של ילדיהם, חברים אשר לועגים אחד לשני במעשה קונדס - כל זה בכדי ליצור את הבדיחה על חשבונו של השני. לצערנו הבדיחה היא על חשבוננו הן לדור שגדל ולזה שיבוא. זרי החמלה כבר נעטפים בקוצי הנרקיסיזם , והמדיה החברתית מעשירה ומטפחת את הקוצים האלה.

מה ניתן לעשות? "אני מאמין שאין פתרון חותך יחיד אלא כמו שאמרו חכמינו 'אין לאדם אלא את ארבעת אמותיו'. המדיה החברתית פה כדי להישאר ושולחת עוד ועוד שלוחות - אנחנו צריכים להתהלך ב, או אם תרצו להקליד בתוכה, ה עם יד מאוד זהירה על הדופק ולבדוק את עצמנו בכל פעם מחדש את מסלול ההליכה שלנו".