הם מתעסקים באופן מוגזם בלכלוך וניקיון, בסדר, בספירה ובסימטריה ולעיתים גם ב"מחשבות אסורות" סביב אגרסיביות, מיניות או דת. בערך אחד מכל 100 אנשים סובל מהפרעה טורדנית כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder-OCD), הפרעה פסיכיאטרית שמתבטאת במחשבות אובססיביות או במעשים כפייתיים. כולנו לפעמים מתנהגים באובססיביות ושואלים את עצמנו שוב ושוב – האם סגרתי את הגז לפני שיצאתי מהבית? נעלתי את הרכב? הרמתי את האמברקס? ההבדל הוא שכאן, האובססיות חוזרות ולא מרפות, ולעיתים, הן גם הופכות למרכז העיסוק של אותו אדם עד כדי חוסר יכולת לתפקד. החולה חווה את המחשבות האלה באופן חודרני ובניגוד לרצונו. תוכן האובססיות משתנה בין המטופלים, אבל הקונספט דומה ולגביי המעשים הכפייתיים, הם לרוב מתרחשים בתגובה לאובססיות, ומתבטאים בהתנהגויות חוזרות - שטיפת ידיים שוב ושוב, ספירה חוזרת, סידור וארגון שלא לצורך ועוד.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
הסימפטומים של המחלה דומים במדינות ותרבויות שונות, זו ממש אותה הגברת בשינוי האדרת. הרקע התרבותי ממנו המטופל מגיע, משתלב בתוכן המחשבות והמעשים הכפייתיים ומעצב אותם. אצל אדם דתי למשל, החשש מפני האל או מפני חטא הופך לעיתים לנדבך מרכזי במחלה. כך, אצל הקתולים לדוגמא – ב"משבצת" המעשים החוזרים - תוארו מקרים של וידויים חוזרים. אצל מוסלמים - תוארו מקרים הקשורים לרמת הריכוז בתפילה וניקיון חוזר של הגוף לקראת התפילה. בהודו תוארו סימפטומים סביב טקסי ניקיון וחשש מפני לכלוך. אצל מטופלים יהודים חרדים, כפי שיורחב בהמשך, הסימפטומים הדתיים קשורים לתפילות, דיני ניקיון הגוף ומצוות נוספות.
אם נלך קצת אחורה בזמן, נגלה שהמושג ״חולה נפש״ לא מוזכר בצורה מפורשת במקורות היהודים המוקדמים. עם זאת הקונספט קיים, והתיאור מעודן - פתי, כסיל, אוויל, לץ, ערום, משוגע, שוטה, נער ועוד – כולם מתארים מצב נפשי כזה או אחר. בתלמוד נעשה קשר בין שינויים במצב הנפשי למחלה של ממש, בביטוי ״נטרפה דעתו מחמת חולי״. במשנה אפשר למצוא (או לפרש) התייחסות קונקרטית להפרעה טורדנית כפייתית. המשנה לא רואה בעיין יפה הקצנה כפייתית של קיום המצוות - למשל, מודגש שאין צורך לחשוש מפירור לחם שיגיע לבית ע"י עכבר או חולדה, לאחר הניקיונות לפסח.
התרבות והדת שזורים בתסמיני המחלה
הפרובוקטיביים שביננו ודאי ישוו בין מצוות הדת והריטואלים בחייו של אדם דתי להפרעה טורדנית כפייתית. לכאורה, הדת מספקת כר נוח להתפתחות המחלה, אבל למעשה נראה ששכיחות הפרעה טורדנית כפייתית בקהילה החרדית דומה לשכיחות המחלה באוכלוסייה הכללית. תשאלו, איך בעצם אפשר להבדיל בין הפרעה טורדנית כפייתית עם סימפטומים דתיים, ל"התחזקות דתית"? יש קריטריונים בספרות הרפואית לכך, אך נדבך מרכזי וחשוב הוא העדר הנאה או חרדה וחששות במקרה של הפרעה טורדנית כפייתית. "המטופל החרדי הסובל מ-OCD, מרגיש בהתחלה שהוא מקפיד יותר ומדקדק יותר במצוות, קלה כבחמורה. אבל, רמת ההקפדה היא חריגה ומוגזמת מבחינה הלכתית והרבנים, הסביבה הקרובה ולעיתים גם המטופל עצמו רואים זאת", אומר ד"ר לויינסקי, פסיכיאטר מחוזי במחוז דן של שירותי בריאות כללית. "אותו אדם לעתים מרגיש מצוקה ופונה לגורמי בריאות הנפש, ולפעמים המשפחה או הסביבה הקרובה מפנה לטיפול".
מטופלים חרדים סובלים לרוב גם מתסמינים הקשורים לעולם התוכן הדתי. יש מטופלים שמתפללים שוב ושוב מתוך חשש שלא היו מרוכזים בתפילה או שלא התפללו ב"כוונה מלאה", שהגו לא נכון את המילים או חשבו מחשבות תועבה. כך, מתוך חשש שהתפילה לא תקפה, הם מתפללים במשך זמן רב - לעיתים במשך שעות. ביטוי כפייתי נוסף הוא העיסוק בניקיון לפני תפילה - בדגש על ניקיון סביב פי הטבעת - הכולל שטיפות מרובות ובדיקות חוזרות. באשר להנחת תפילין, המטופלים לעיתים חוששים שלא מיקמו את התפילין במקום המדויק, או שהייתה חציצה (ע"י לכלוך או פצע) בין התפילין לעור. דיני הטומאה והטהרה גם מהווים מושא להתנהגות כפייתית וחשש כמעט תמידי מטומאה המתבטא בטבילות חוזרות במקווה. החשש מהפרת דיני הכשרות מופיע גם הוא בקרב המטופלים, שמוטרדים בזמן ארוחות, שטיפת כלים או בישול. כך גם לגביי ניקיון כפייתי לקראת חג הפסח. מעניין לראות שהסימפטומים הדתיים הנפוצים הם לא בהכרח המצוות המרכזיות - מצוות שמירת שבת או כיבוד אב ואם אינן חלק מהמחלה למרות החשיבות הרבה שלהן במסורת היהודית.
>> מעבדות לחירות: 7 דרכים לדעת אם אתה באמת חופשי
רבנים ומובילי דעה בחברה החרדית לרוב מכירים בקיומן של הפרעות נפשיות, אינם מעודדים ביצוע כפייתי של המצוות ואף מפנים לטיפול רפואי. "מטופלים חרדים שחווים תסמינים הקשורים לדת מתייעצים ראשית עם גורמים רבניים", אומר ד"ר לווינסקי. "למשל, מטופל שחווה מחשבות של ספק - האם הוא מאמין מספיק? האם הוא מתפלל בכוונה מלאה וכו' יפנה בדרך כלל קודם לראש הכולל, כדי שיאשר שהוא מבצע את המצווה כמו שצריך. מכיוון שמדובר במחשבה אובססיבית, לרוב תשובת ראש הכולל לא תספק את האדם החולה ב-OCD והוא ימשיך להתייעץ עם עוד ועוד רבנים".
לעיתים הרבנים אף מבצעים התערבות פסיכולוגית ראשונית בעצמם - נותנים צידוק דתי נגדי להפסקת המעשה הכפייתי. לדוגמא, גבר שחושש מקיום יחסי מין עם אשתו מחשש שהיא טמאה קיבל מענה רבני שעליו להפסיק לחשוש מקיום מגע מיני עם אשתו, מחשש שיפר את מצוות "פרו ורבו". חלק מהרבנים מפנים את החולה לאחרים בקהילה שסובלים מבעיות דומות. גישה רבנית אחרת היא להנחות את המטופל באופן נחרץ, ללא הסברים - מתוך הבנה שהמטופל יחפש תירוצים להמשיך בביצוע המעשה הכפייתי – כמו למשל "הרב לא הבין למה התכוונתי".
טיפול פסיכיאטרי דתי?
הטיפול המקובל כיום להפרעה טורדנית כפייתית משלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול בתרופות ממשפחת "נוגדי הדיכאון" (SSRIs). במסגרת הטיפול, החולה נחשף למצבים האובססיביים מהם הוא חושש ונעשה ניסיון למנוע את התגובה הכפייתית, הכמעט אוטומטית שלו, כמענה למצוקה. מטרת הטיפול היא למזער את מספר האירועים הכפייתיים שהמטופל חווה ולקיים עמו דיון על השגיאות בתפיסה שלו. נראה שהטיפול ההתנהגותי יעיל לפחות כמו טיפול תרופתי ושהשילוב של השניים עדיף. הטיפול הפסיכיאטרי בחולה חרדי, חייב להיעשות תוך התחשבות בעולם הערכים של המטופל.
טיפול התנהגותי הוא מורכב כשמדובר בסימפטומים דתיים - למשל, תפילה כ"תרגיל" לא מעוררת אותם רגשות ופחדים אצל המטופל כמו תפילה אמיתית בבית הכנסת. בעיה נוספת שהעלו מטופלים היא שחזרה על תפילה במסגרת הטיפול נחשבת כחטא משום "נשיאת שם ה' לשווא". כדי להתמודד עם קשיים אלה, פותחו טכניקות טיפול מיוחדות המותאמות למטופלים חרדים. חשוב לזכור שלעיתים המטפל אינו בעל סמכות מבחינת המטופל ולכן ברכתו של הרב ושיתוף פעולה מטפל-רב חיוניים להצלחת הטיפול. "למטופל חרדי קל יותר לפנות לפסיכיאטר דתי או חרדי", אומר ד"ר לוינסקי. "בכל מקרה, חשוב שהגורמים המטפלים יכירו את העולם הדתי ואת המצוות ברמה שתאפשר דיון אמיתי עם המטופל. הטיפול לעיתים מתבצע בבית הכנסת או בישיבה, והרבה פעמים זולג לשיחה על סוגיות הלכתיות. חשוב שהרופא המטפל, גם אם אינו מגיע מהעולם הדתי יכיר ויכבד אותו". יש חשיבות עצומה בשילוב המקצועיות הרפואית עם רגישות תרבותית ודתית להצלחת הטיפול. מטופל חרדי עשוי להעדיף חיים עם הפרעה טורדנית כפייתית על פני הפרת מצוות, ויש להתחשב בכך במהלך תכנון הטיפול.
* מבוסס על מאמר שפורסם בעיתון ההסתדרות הרפואית בישראל "הרפואה" - גיליון אוגוסט 2014
- הכותבת היא סטודנטית לרפואה בהדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים .