הודו, 2004. יונתן דהן, אז בן 24, כבר אחרי חצי שנה של טיול אחרי צבא במזרח. אחרי שירות קרבי מלא הוא חסך כסף בעבודה מועדפת ונסע לטיול הגדול. בדרמסאלה, כמו כמעט כל ישראלי בן גילו שמגיע להודו, הוא החליט להתנסות בסמים - החלטה שעתידה לשנות את חייו. סם אחד, MDMA, הביא אותו לחוות התקף פסיכוטי קשה שנמשך שלושה שבועות, עד שחבר'ה ישראלים שהיו בסביבתו התקשרו לאמו והוא חולץ לישראל.

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

"כשמטיילים בהודו רואים לא מעט חבר'ה שחווים התקף פסיכוטי, זה יותר נפוץ ממה שאנשים חושבים", אומר דהן. "אתה יודע שיש סכנה מסוימת, אבל אף אחד לא חושב שזה יקרה לו. יש גם לא מעט אנשים שנמצאים בסיכון מוגבר בגלל גורמים גנטיים או סביבתיים, כמו לחץ נפשי או חוסר שינה, ולא מודעים לכך".

דהן מתאר את ההתקף הפסיכוטי במונחים של התנתקות וטלטלה, לרבות גופנית. "זה תהליך שבו אתה מאבד קשר עם המציאות", הוא אומר. "המוח שלך יוצר מציאות אלטרנטיבית ואתה מרגיש שהכול סביבך משתנה. אתה חווה התקפי רגשות חזקים, מרגיש זרמים בגוף, עלייה וירידה במשקל. לא הבנתי מה קורה. חשבתי שאני חווה חוויה רוחנית".

ואז הגיע ההתקף השני

לאחר החילוץ הגיע דהן לארץ "באפיסת כוחות מוחלטת, נפשית ופיזית". הוא עבר שני פסיכיאטרים עד שהגיע לכפר איזון, כפר טיפולי-שיקומי שמעניק מסגרת טיפולית לתרמילאים וצעירים שנפגעו מסמים. רק שם מצבו השתפר, אבל לא עבר זמן רב עד שגילה שבנקודה הזו מתחיל הקושי האמיתי: "כשסיימתי את התקופה בכפר, רציתי לחזור לאורח חיים רגיל. אבל אז גיליתי עד כמה ההסתכלות של החברה על אדם שחווה התקף פסיכוטי היא אחרת. הסתכלו עליי כעל מישהו חסר יכולת".

לאחר שהתאושש פנה דהן ללימודי הנדסאי אלקטרוניקה והחל לעבוד. אז, חמש שנים לאחר ההתקף הפסיכוטי הראשון, הגיע השני. "אפיזודה ראשונה מוגדרת לרוב כחד-פעמית, אז לא הייתי על טיפול תרופתי. אלא שאז הגיעה הפעם השנייה. הייתי במשבר נפשי, לא הייתי מסופק והיו לי עניינים אישיים לא פתורים, הרגשתי שנתקלתי בקיר. הפסיכוזה התפתחה במשך חודש וחצי-חודשיים, עד שהייתי חייב להתאשפז. בעיניי פסיכוזה היא סוג של רי-סטארט שעובר המוח. לכן זה מגיע בנקודות משבר, כשאתה צריך שינוי בחיים".

משבר כזה תקף את דהן שוב לפני כשנה. "בגיל 33 הגיע ההתקף השלישי והאחרון שחוויתי עד כה. לא מצאתי זוגיות, וגם הייתי על תרופות שפחות התאימו לי", הוא משתף. "בשני ההתקפים הראשונים הרגשתי שאני עובר חוויה רוחנית, אבל הפעם ידעתי לזהות את זה מהר מאוד".

אז לדהן אין יותר אשליות באשר לאופיים של ההתקפים, וגם לא בקשר לגורמים: "באופן כמעט ודאי, שלושת ההתקפים היו נחסכים ללא הסמים בהודו. הסמים היו הגפרור שהצית את חבית הנפט. כמו שאחד הפסיכיאטרים של כפר איזון הסביר לי - ברגע שהמוח הגיע למצב פסיכוטי פעם אחת, הוא זוכר את הדרך".

אקסטזי (צילום: U.S. Customs, GettyImages IL)
"שלושת ההתקפים היו נחסכים ללא הסמים בהודו" | צילום: U.S. Customs, GettyImages IL

עוד ב-mako בריאות
>> אחת ולתמיד: האם שמן קוקוס באמת כזה טוב לנו?
>> אוכלים פחות בשר? תראו מה זה עושה לגוף שלכם
>> "כואב לי בכל שנייה ביום - והסביבה מרימה גבה"

"החברה אומרת שאתה לא מסוגל, ואתה מתחיל להאמין"

דהן כיום בן 37, רווק, עובד בחברה לצנרת תעשייתית. "העבודה שאני מחזיק בה לא מעניינת במיוחד, אבל היא מאפשרת לי לחסוך כסף, מספקת לי שגרה ומערך חברתי ואין בה לחץ. אחרי שאחסוך עוד כסף אני מקווה לעבור להיות מדריך שיקום בתחום בריאות הנפש. אמנם המשכורות בתחום זה נמוכות באופן משמעותי, אבל אני מצפה למצוא סיפוק ומטרה".

הוא לא מסתיר מהסביבה את הפסיכוזה שממנה הוא סובל, אבל גם נזהר בבחירה את מי לשתף. "בדרך כלל אני מספר לאנשים שכבר מכירים אותי, כך שיש להם תמונה מסוימת לגביי. רק כך הם עשויים להעריך אותי על ההתמודדות, ולא לשפוט אותי", הוא מסביר.

מעבר לסטיגמה החברתית, דהן מתמודד עם החלק השני של המשוואה - הסטיגמה העצמית: "החברה אומרת לך שיש דברים שאתה לא מסוגל להם, ואתה מתחיל להאמין בזה. זה נכנס לכל היבטי החיים - זוגיות, לימודים ועבודה. הירידה בביטחון העצמי התבטאה בבחירת הלימודים שלי. יכולתי להיות מהנדס, אבל בחרתי לפנות ללימודי הנדסאי. אז סיימתי בהצטיינות יתרה".

היום הוא מחזיק בתפיסה אחרת לגבי מחלות נפשיות: "בעיניי זה פשוט סוג של התמודדות, כמו שכל אחד מאיתנו מתמודד עם משהו. אני לא מכיר אנשים שהחיים שלהם דבש". לדבריו, אנשים לא מודעים לשכיחות הגבוהה של הפרעות נפשיות: "זה מאוד רווח. מבין האנשים שהם פגועי נפש, יש אחוז גדול מאוד של כאלה שכלל לא פנו לביטוח לאומי בגלל הסטיגמה, ולמעשה שומרים על זה בסוד. כך, הם לא מקבלים עזרה, וההתמודדות קשה לאין שיעור".

הוא עצמו מוכר בביטוח הלאומי ומקבל סל שיקום שבמסגרתו הוא מקבל תמיכה וליווי מחברת "שלו". מדובר בחברה שנועדה לתת מענה שיקומי-טיפולי ברחבי הארץ, ומציעה בין השאר מסגרות דיור, פתרונות תעסוקה, שירותי חונכות, הדרכה להורים המתמודדים עם מוגבלות, שירותי טיפול ושיקום במשברי חיים ועוד. בעזרתם, עבר להתגורר בשותפות, ומצא הכוונה ואוזן קשבת.

כשאני שואלת אותו מה הדבר הראשון שצריך להשתנות בעיניו ביחסה של החברה לפגועי נפש, דהן מיד עונה כי מדובר בשוויון הזדמנויות בעבודה: "אדם צריך להרגיש בנוח לספר על הצרכים שלו, בלי שיפסלו אותו מראש במקומות עבודה. הרבה פעמים אין לחשש של המעסיק אחיזה במציאות. מעבר לזה, הרבה פעמים אנשים שמתמודדים עם הפרעה נפשית מקבלים שכר נמוך בהרבה, ללא הצדקה. לא פחות חשובה, כמובן, היא הסטיגמה שבין אדם לחברו. כשכולנו נהיה קצת יותר פתוחים אחד כלפי השני - יהיה כאן טוב יותר".

מה זו בכלל פסיכוזה?

אילנה אבנרי, עובדת סוציאלית ואחראית פרויקטים ייחודיים בחברת "שלו": "פסיכוזה היא מצב נפשי המתאפיין באובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות. אדם הנמצא במצב פסיכוטי מתקשה להבדיל בין המציאות החיצונית והמציאות הפנימית שלו, לרוב על רקע מחשבות שווא  (דלוזיות) כמו מחשבות רדיפה, הזיות, שמיעת קולות או ראיית מראות שלא קיימים במציאות.

ישנם גורמים שונים לפסיכוזה: מחלות פיזיולוגיות כגון פגיעות ראש; שימוש בסמים ואלכוהול; מחלות פסיכיאטריות או מצבים נפשיים שונים, כגון סכיזופרניה. על פי רוב האדם עצמו אינו מזהה שהוא נמצא בהתקף פסיכוטי, ואבחון נכון ופנייה לטיפול מתאים הם קריטיים בהתמודדות בתוך עולם פסיכוטי מבולבל ומפחיד.

 >> למה לא מדברים בפתיחות על הפרעות נפשיות?