אני יכולה להתחיל בשורה התחתונה שלי, אחרי שלושה חודשים של ציפרלקס ושלוש שנים של טיפול פסיכולוגי, והשורה התחתונה היא שחבל שחיכיתי כל כך הרבה זמן עם טיפול תרופתי. חבל על העקשנות ועל הפחדים, חבל על הדעות הקדומות, חבל שהתעקשתי לסחוב על גבי את חוסר האיזון בראש שלי שגרם לתהומות של דיכאון, יכולתי לפתור את זה מזמן, ואם יש לי מסר אליכם - זה המסר, לא צריך לחכות, לא צריך לסבול כל כך הרבה.
שמי שרון, אני מתקרבת לגיל 35, יש לי עסק תל אביבי מצליח שהקמתי בעשר אצבעותיי לפני שמונה שנים, ילדה חכמה ויפה, חיים טובים ומאושרים, לכאורה לא חסר לי דבר. אני חיה את החלומות שלי, מוערכת, מטפלת בעיקר בנשים, עובדת כל יום בסלון היופי שהקמתי בעצמי, חולמת ומגשימה.
וואו, איפה היית?
הרבה מבטים של אנשים שנדמה שראו רוח יוצאת מהקבר של עצמה ומטיילת.
מה איתך? איזה כיף לראות אותך פה.
כמה זמן לא היית פה? הייתי איזה מיליון פעמים ולא היית.
כך עבר עליי השבוע האחרון בשרומבה, העסק שלי, קאמבק.
וכל הזמן אותה שאלה הגיעה - אבל מה קרה לך? למה לא היית?
לא ידעתי אם להסתיר, לספר, להיות פתוחה כמו שאני.
"הייתי בדיכאון, זו האמת, לא ממש היה לי חשק לעשות דברים, או להיות נוכחת במשהו. הייתי באירוע מתגלגל של דיכאונות ונפילות לתהומות, זו האמת".
אני סובלת מדיכאון שמוגדר דיכאון תפקודי מגיל מאוד מאוד צעיר, ממש כנערה. הצלחתי לחיות לצדו בלי הרבה התערבות, עם נפילות של יום מיטה פה, יום מיטה שם.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
לא ממש יבינו מה יש לך
דיכאון תפקודי הוא דיכאון מסוכן, כי אפשר למשוך שנים רבות בלי טיפול, עד שתגיע נפילה אכזרית שממנה יהיה קשה לקום.
לא ממש יבינו מה יש לך, ונודניקית עקשנית כמוני גם לא תלך לקבל טיפול נאות.
איבדתי את היכולת לאהוב את מה שאני עושה, או לשמוח בשמחת העשייה שלי ולא הערכתי את מה שיש לי. הכוונה היא שלא חשבתי שאני חזקה, או מיוחדת, חשבתי שמה שקרה עד כה, עסקית לפחות, הוא אוסף של נסים שקרו במקרה ונפלו עליי. עבדתי קשה? שטויות. הרמתי עסק לבד? בקטנה. מגדלת ילדה לבד? זה מה שיש, בחרתי את זה ולכן אשא את המסע והמשא ואני לא צריכה עזרה.
רציתי לעזוב את הכל ולא להיות. ואכן, זמן מסוים לא הייתי פה. הייתי רק בבית, חפרתי בו, במיטה שלי, הייתי מצליחה להרים את עצמי לילדה שלי, ורק לה. השאר חיכה וחיכה וחיכה.
בטיפול פסיכולוגי אני מתמידה כבר שלוש שנים, אבל טיפול תרופתי סירבתי לקבל. אני, הנאורה והמתקדמת, המרכז תל אביבית שמטפלת במאות נשים בשנה, פחדתי וסירבתי לטיפול תרופתי כדי להשלים את הטיפול הפסיכולוגי. סירבתי בעקשנות, עד הנפילה הגדולה שממנה לא הצלחתי לקום בכוחות עצמי. הבכי והתהומות העמוקים שחוויתי באותו זמן הם לא משהו שאפשר לשכוח, ייאוש עמוק, מנותק מהמציאות האמיתי שלי.
התחלתי ציפרלקס, וחיכיתי.
הבטיחו לי שיבוא הזמן ואראה את האור הזה שחיכיתי לו, את האופטימיות הזו שממנה אפשר יהיה לנשום בלי לבכות, את הפרופורציה.
לפני כמה ימים שלחתי מייל לסוכנת הביטוח שלי "תחזירי לי את הביטוח, אני חוזרת לעבוד".
עוד ב-mako בריאות:
>> 7 דברים שקורים לכם בגוף כשאתם שותים קפה
>> 1 מכל 4 סובלים מהמחלה - ורבים לא מודעים לכך
הרמתי לעצמי - והכוחות חזרו אליי
פתאום זה קרה, בלי הכנה או הודעה מוקדמת, פתאום כל הכוכבים הסתדרו, והבנתי מה יש לי, מה יצרתי, והערכתי, ורציתי לחזור.
ובעיקר הבנתי (או יותר נכון לא הבנתי) איזה מין טירוף זה שעשיתי את כל זה שנים בתוך דיכאון וחרדות. הבנתי, הערכתי, הרמתי לעצמי, והכוחות חזרו אליי.
אסור להתבייש בדיכאון, אסור להתבייש בחרדות, אסור להתבייש בבעיות. כולנו דפוקים ודפוקות בצורה כזו או אחרת, חלקנו מושפעות יותר אחרים, אבל זה באחריותנו לספר את הסיפור שלנו למען אחרים שלא ממש מדברים, שחוששים או מתביישים. מי שתוכל לספר את עצמה, שתעשה זאת למען אחרות.