כשאדם קרוב אלינו חולה או נחלש ונזקק לעזרה, אנחנו מתגייסים על מנת לתמוך בו ולעזור לו. המונח באנגלית מבטא את המהות של עשייה זו - "Caregiver", "המעניק טיפול מתוך אכפתיות". ההתגייסות של ה Caregiver נובעת הן מקרבה ואהבה והן מתפיסה ערכית לדאגה לזולת.
לעתים התפקיד מצריך התגייסות אינטנסיבית לכמה ימים, כמו במקרה של מחלה חולפת, ולעתים הוא נמשך שנים רבות. לתפקיד הזה נכנסים ללא הכשרה מתאימה, הגדרת תפקיד, תיאום ציפיות, תיחום גבולות האחריות, וכמובן, אף אחד לא מדבר איתנו על תנאי העבודה.
לעתים קרובות בן או בת המשפחה המטפלים נשאבים לצרכים של המטופל, ועושים זאת בהתאם לאישיותם וניסיון החיים שלהם. מי שרגיל ליטול על עצמו אחריות, מרגיש שתפקידו הוא לדאוג לא רק למצוא את הטיפול המתאים ביותר, אלא גם שההנחיות הטיפוליות יתבצעו "כפי שצריך". אדם ביקורתי יביע מורת רוח וכעס כשהמטופל לא מבצע את ההוראות הרפואיות כלשונן, אדם חרדתי ייכנס לחרדה, אדם שתלטני ינדנד, וכד'.
המטפל העיקרי הוא אדם קרוב שאכפת לו, שיש לו את הכוח והיכולת לקחת על עצמו את המשימה. עליו להבין שזה תפקיד חיים לכל דבר ועניין, ולעתים קרובות הוא לא נגמר במאמץ מרוכז (מה שמאפיין תחילתה המחלה או המצב האקוטי שלה) אלא במשימה ארוכת טווח. זו לא ריצת ספרינט- זו ריצת מרתון, ולכן צריך להיערך בהתאם.
אציג כאן כמה שאלות חשובות שהמטפלים יכולים לשאול את עצמם כדי להתמודד בצורה מיטבית עם המשימה המורכבת הזאת:
1. מה נחוץ?
היות ומדובר במאמץ גדול ומתמשך צריך להקדיש מחשבה ליצירת סדר עדיפויות ולהפריד בין עיקר וטפל. צריך להבחין בין "לעשות את המקסימום" לבין "לעשות את מה שנחוץ", את הטוב דיו. היות ולא נוכל לעשות ולתת הכל, כדאי לשאול מה הכי חשוב ומה הכי מועיל.
2. תיחום האחריות: מה האחריות שלי כמטפל ומה אחריות החולה?
להחלטה של חולה שלא לעקוב אחרי ההנחיות הרפואיות יש השפעה על אנשים נוספים. עם זאת, אדם אחד לא יכול להיות אחראי על הבחירות והפעולות של אדם אחר. אנשים אקטיביים ואחראיים נוטים לקחת על עצמם עול עצום, ולשים את המטרה (הטיפול) לפני היחסים. אך אם היחסים מתקלקלים, קשה מאוד להשיג מטרות. לכן, השאלה השלישית היא:
עוד ב-mako בריאות:
>> מתברר שכל הזמן הזה ניגבתם לא נכון את הישבן
>> חשוב לדעת: הסימן שמופיע חודש לפני התקף לב
>> חוקרים: זו התזונה שמפחיתה סיכון למוות מוקדם
3. פיתוח תקשורת מקרבת ומקדמת
להתעניין, לשתף, להתייעץ ולבקש עזרה. במקום לכעוס על החולה על אי נטילת תרופה למשל, אפשר לשאול: איך קורה שבחרת לא ליטול את התרופה? יכול להיות שהתשובה קשורה לרצון להימנע מתופעות לוואי קשות של אותה תרופה, או לרצון לא להרגיש תלוי בתרופות. אפשר לשאול: "מה יעזור לך לקחת את התרופה באופן קבוע?" ו"איך אני יכולה לעזור". כדאי לשתף, "כשאת לא נוטלת את התרופה אני פוחד שהמצב ידרדר" או "אני כועס כי אני מרגיש שיש עליי עול שלא שייך לי, וזה מרחיק אותי".
4. איך אשמור על עצמי?
כדי לרוץ למרחקים ארוכים צריך להיות בכושר, ועל כן על המטפל העיקרי לדאוג גם לעצמו: למנוחה, לתזונה מתאימה, למילוי המצברים. שאלות חשובות למטפל העיקרי הן: מי עוד יכול לעזור עם החולה? מי או מה יכול לעזור לי? מה אני צריכה לעשות על מנת לשמור על הכוחות שלי? חשוב ביותר לא להזניח את עצמנו. צריך לבחון האם יש לנו אמביציה להיות המטפל האולטימטיבי ואם זה כך, נרגיש תחושת כישלון ואשמה כי אנחנו חותרים להשיג מטרה בלתי אפשרית.
ד"ר אנאבלה שקד היא מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר