בעוד שכולנו יודעים היטב מהרגע שאנחנו נולדים, שהמוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים - הרי שמותו של אדם אהוב, בין אם ידוע מראש או אובדן פתאומי, הוא אחת החוויות העמוקות ביותר שאדם יכול להתמודד אתו. זה יכול לטלטל עד היסוד ולהותיר אותנו אבודים ובודדים. הוסיפו על זה את המציאות הישראלית והשכול הביטחוני שרק מוסיף לתחושה הזו רבדים נוספים של התמודדויות ועומקים. 

מהו שכול אזרחי?

"ישראל היא מדינה למודת שכול. נושא השכול שזור בנימים שלנו, לאורך כל השנים, לפני קום המדינה ועד היום. השכול הביטחוני מקבל מקום של כבוד והמשפחות זוכות למעטפת טיפולית רחבה, ובצדק רב, כי מדובר באנשים שהקריבו את נפשם על מזבח המולדת ולצד זה, ישנן משפחות רבות שיקיריהן מתו בטרם עת בנסיבות אזרחיות כמו מחלה, תאונה, טביעה ועוד, וגם הן זקוקות לסיוע ולהושטת יד", אומרת מרגו מויאל, עו"ס MBA במרכז אלה להתמודדות עם אובדן, מנהלת תכנית הסיוע למשפחות שחוו אובדן פתאומי.

לפני כעשור, המדינה הכירה לראשונה בשלושה סוגים של שכול אזרחי: מוות בעקבות תאונות דרכים, רצח והתאבדות. "משרד הרווחה הקים תכנית סיוע למשפחות מתוך הבנה שכשהמוות הוא פתאומי וטראומטי, המשפחות זקוקות לסיוע ולעזרה על מנת להתמודד עם המציאות החדשה והקשה שנכפתה עליהן", אומרת מויאל.

משפחות שמאבדות את יקיריהן בנסיבות האלה מקבלות תמיכה וליווי במסגרת שמונה מרכזי סיוע ברחבי הארץ, המופעלים ע"י עמותת מרכז אלה ועמותת בשביל החיים. מרכזי הסיוע מלווים אלפי אנשים בשנה, והאנשים האלה מעריכים מאוד את העזרה ולפעמים גם אומרים לנו שאין להם מושג איך היו מצליחים לשרוד את היום הבא בלי חבל ההצלה הזה.

כיצד נולד שבוע המודעות לשכול האזרחי?

מיזם שבוע המודעות לשכול האזרחי (27.3-2.4) הוקם ע"י פיני רבינוביץ, יו"ר עמותת יקיר לי, שבתו דסי נפטרה ממחלת הסרטן. המטרה של המיזם הזה היא להעלות למודעות הציבורית את השכול האזרחי ולתת מקום לכאב העצום של המשפחות שבמקרים רבים נותרות לבד בהתמודדות עם האובדן.

איך מתחילים לעכל מוות פתאומי?

מויאל: "אובדן של אדם אהוב בעקבות מוות פתאומי הוא חוויה מטלטלת. ברגע אחד נוצר כאוס, נפער בור שחור, האדם  שאיבד את היקר לו מכל, פשוט נזרק לתוכו. אלו שאיבדו את יקיריהם  מבטאים את כאבם בביטויים כמו "נגמרו לי החיים", "נפלו עלי השמיים".  

1. ההתמודדות עם המוות הפתאומי מתחילה קודם כל בקבלת הבשורה
לדרך שבה התקבלה הבשורה יש משקל גדול על המשך ההתמודדות. כשהבשורה נמסרת בצורה נכונה, מכבדת ועוטפת, זה מסייע למשפחה לצעוד את הצעדים הראשונים במציאות החדשה.
2. שמירה על פרטיות
לנו כחברה יש אחריות לשמור על המשפחות על ידי כך שלא נפיץ מידע ברשתות חברתיות, בוואטסאפ, בצילומים של זירת אירוע. חשוב שנלמד לכבד את המשפחות ונאפשר להם לקבל את הבשורה בדרך ראויה ומכובדת. במקרה של אדם שנהרג בתאונת דרכים, יש נוהל ברור של מסירת בשורה מרה ולכן, אם אנחנו היינו עדים לתאונת הדרכים ומכירים את האדם שנהרג עלינו האחריות לשמור את המידע, לא להפיץ אותו ולא להתקשר לקרוב המשפחה ולאפשר לו לקבל את הבשורה בדרך הנכונה. אנחנו ניכנס רגע אחרי.

 

 

 

איך מטפלים במקרים של מוות פתאומי אל מול מוות ש"מתכוננים אליו"?

כאנשי טיפול אנחנו עושים הבחנה בין מוות פתאומי לבין מוות כתוצאה ממחלה ממושכת אולם לצד זה, חשוב להבין, שהאובדן הוא אובדן והכאב הוא כאב. כשאדם מת ממחלה מתמשכת, ניתנת הזדמנות למשפחה לעבור תהליך של הכנה מנטלית לפרידה ומתאפשרת בהרבה מהמקרים פרידה.
אדם שמת ממחלה ממושכת לעתים לא משאיר דברים פתוחים, הוא מתכונן ליום שאחרי לכתו. ועדיין, לראות אדם אהוב הולך ונעלם, הולך וכבה, יש בכך קושי עצום וגם כשאנחנו מכינים את עצמנו, אין באמת הכנה לרגע הזה שהאדם האהוב שלנו כבר איננו.

לעומת זאת, כשמדובר במוות פתאומי אין את תהליך ההכנה, רגע אחד האדם נמצא ורגע אחרי הוא איננו. המח האנושי לא מסוגל להבין זאת. אנחנו נשמע הרבה "איך יכול להיות? הרגע דיברנו", "אבל רק אתמול היה אצלי בבית". כאן מדובר בתהליך ארוך מאוד של עיבוד, קבלה והתארגנות מחדש בתוך האין.

באופן פתאומי, המשפחה שנשארת, מעבר להלם, לכאב ולצער, היא נשארת מול מציאות שלמה שיש להכיל אותה ולהתארגן בתוכה. כאן, המקום להושיט את העזרה והסיוע במיוחד כשמדובר באובדן פתאומי.

מה אנחנו כחברה יכולים לעשות על מנת להקל על אלו שקרובים אלינו ואיבדו את יקיריהן?

  1. לזכור שזה לא נגמר בשבעה

    אנחנו יודעים להיות שם עבור האנשים שאיבדו את יקיריהן, במהלך השבוע הראשון. אנחנו כואבים את כאבם, מגיעים לנחם, מכינים אוכל ודורשים בשלומם. אחרי השבעה, האנשים מתפזרים. רבים נוהגים לעבור לצד השני של הכביש רק כדי לא להיפגש עם האבלים, כדי לא לשאול מה נשמע, כי אין את הפניות והמסוגלות לשמוע את התשובה. זו בדידות איומה. כאן המקום שלנו לנסות ולהיות שם גם לאחר ימי השבעה, תוך כמובן התייחסות לרצונות של האבלים. הלבד לאחר השבעה קשה מנשוא וזה המקום שלנו כחברה להיות שם גם אחרי ההצפה של אותם ימי הניחומים. 

     

      

  2. לדעת להקשיב לצרכים של האדם האבל

    כשאנחנו מכירים אדם שאיבד מישהו קרוב, כדאי לנסות להקשיב באמת לצרכים שלו. לעצור לרגע ולשאול אותו – מה יעזור לך? מה אתה צריך ממני? איך אני יכולה להקל עליך? לפעמים שאלה אחת קטנה נותנת את התחושה שמישהו רואה אותי, מישהו מושיט לי יד. יכול להיות שאותו אדם יגיד – אני רוצה שתלווה אותי בדרך. אני רוצה שאוכל להתקשר אליך כשעצוב לי. לפעמים הוא יזדקק לסיוע מאוד פרקטי, למשל לאסוף את הילד מהגן פעם או פעמיים בשבוע. זו עזרה קטנה, כביכול, אבל עבורו זה עולם ומלואו. כמובן אם אתם חושבים שאינכם יכולים לסייע בכך, אז מראש אל תציעו זאת כי האדם שמולכם לא יכול להכיל כרגע אכזבות.
  3. לא לשפוט 

    האבלים נמצאים בסיטואציה שבה איבדו את היקר להם מכל וכל אחד מגיב בצורה אחרת. חלק יתכנסו בעצמם, חלק יבקשו לדבר כמה שיותר על המנוח וחלק פשוט ירצו שידברו איתם כרגיל על השגרה והחיים. תנסו להבין את הסיטואציה שהיא פשוטה להבנה עם כניסתכם בדלת האבלים.
  4. לדעת להכיל את העצב של האחר

    ברגע שאדם חווה אובדן, זוהי התמודדות לכל החיים ואנחנו כחברה צריכים להיות מסוגלים להכיל ולקבל את הגעגועים שלהם, את הסיפורים שלהם לאורך החיים. זה תמיד נצא שם ומה שקורה, המשפחות השכולות הרבה פעמים מרגישים שאין כח לשמוע אותם, שאין סובלנות לעצב שלהם ויש ציפייה של החברה שהם ימשיכו הלאה ומבחינתם, להמשיך הלאה זה להמשיך הלאה לצד הכאב והחסר ועלינו כחברה לזכור זאת ולקבל את זה.

מה הצוות המטפל עושה בעבודת ההתמודדות עם האבל?

  1. לטפל צעדי תינוק

    כאנשי מקצוע, המקום שלנו לסייע לראות את המשך החיים בצעדים מאוד מאוד קטנים. לאחר קבלת הבשורה, הליווי הוא מאוד משמעותי, כי החוויה של "נגמרו לי החיים" חזקה מאוד, והמטרה שלנו היא לעזור לאנשים האלה להסתכל קדימה בצעדים מאוד קטנים – לעבור את היום, לעבור את מחר, ובתהליך איטי לעזור להם לזהות בעצמם את הכוחות. אנחנו כאנשי טיפול, מטרתנו להושיט יד בתחילת הדרך ולהתקדם בצעדים קטנים ולא בשאלה הגדולה איך אני ממשיך את החיים.. .אנחנו מחזיקים כל הזמן עבור המטופלים את התקווה, שיש חיים. החיים שיהיו, לעולם לא יחזרו להיות החיים שהיו קודם, הם יהיו חיים אחרים עם משמעות חדשה.  

     

     

     

  2. פרטני, משפחתי, קבוצתי

    לכל אחד ואחת יש את דרך הטיפול המתאימה וכיום ישנן מספר דרכים להתמודד עם האובדן.
    דרכי הטיפול הן רבות ומגוונות וכל אחד יכול למצוא את האפיק שמתאים לו:

    יש משמעות גדולה לעבודה משפחתית עם יצירת פאזל משפחתי שכל אחד רואה איפה הוא נמצא בתוך האירוע הקשה זה ואיפה יתר בני המשפחה, כדי ליצור בעצם התארגנות מחדש בתוך המשפחה.

    לעבודה קבוצתית יש תרומה אדירה לאדם שהוא מרגיש בתוך קבוצה טיפולית, עם אנשים שחוו חוויות דומות כמו שלו, הוא מרגיש לא לבד והוא מקבל מזה המון כח להתמודדות בהמשך.

    הטיפול הפרטני, האדם עובד על הכוחות שלו, עושה את החשבון נפש שלו, את הסגירה שלו ביחסים עם האדם שמת ובונה לעצמו את הדרך וההתקדמות, בחיים החדשים שאיתם הוא מתמודד.
  3. עזרה במציאות המשמעות

    המילה משמעות בטיפול היא חשובה. "האדם מחפש משמעות", ציטט ויקטור פראנקל את ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". כשהאדם מוצא לעצמו את המשמעות החדשה בחיים, הוא בעצם מוצא את הסיבה להמשיך לחיות והתפקיד שלנו כאנשי המקצוע היא לסייע לו במסע החדש של חייו. אל תישארו לבד עם האובדן, ניתן לפנות לסיוע למרכז אלה