רונית אזולאי, 45, היא כותבת, יוצרת ומטפלת בנפש. לבלוג שלה, "כוונת המצפן", יש 6,000 עוקבים שקוראים את שירתה ואת תובנותיה. היא גם עובדת בחצי משרה בשיווק בבית ספר לצילום. ביום שישי העלתה רונית פוסט החושף את ההפרעה הדו-קוטבית שממנה היא סובלת. והתגובות לא איחרו לבוא. 

"אנשים מהעבר כתבו וחיבקו", היא מספרת. "הופתעתי מכמות התגובות ומההזדהות, והבנתי שחשוב לדבר על הנושא הזה". אז הנה, הפוסט המלא לפניכם. וגם אתם מוזמנים לשתף. 

רונית אזולאי (צילום: רונית אזולאי)
"תמונה שצילמתי יום אחרי שיצאתי מאשפוז לפני שלוש שנים" | צילום: רונית אזולאי
 

פוסט כשאני רועדת.
אני חושבת שזה מצעד הגאווה ברקע, הקול של חברתי הטובה ברגע הנכון, רצף של אירועים למול אנשים בשבועות האחרונים שהובילו אותי עכשיו, ברגע זה, לכתוב את הפוסט הזה.

והוא אינו פשוט לי והוא חונק אותי מדמעות והלב רועם בפחד והנשמה מחבקת באומץ. זו פשוט הנקודה הזאת כאן בזמן שההסתרה הביאה למחיר כבד מדי.

לאורך השנים כתבתי אותי בבלוג שלי. בלי לספר בדיוק מה קורה שם מתחת למילים. ביניהן.
אבל את הקול האמיתי שלי החרשתי.

אני רונית ואני פגועת נפש.
הפרעה בי פולרית. מאניה דפרסיה. כל שם שתבחרו לא ישנה את מה שהמחלה הזאת הביאה איתה.
והתעייפתי. התעייפתי מלפחד. התעייפתי מלהסתיר. התעייפתי מלהחביא. התעייפתי מלהתבייש. התעייפתי מלהסתגר בבדידותי.

התעייפתי מהפחד מה יגידו עלי.
אני רוצה לנשום. להיות באור מלא ולנשום נשימה עמוקה.
אני רוצה לחיות.

ולספר לכם שאנחנו חיים ביניכם. פגועי הנפש שמסתתרים. מתביישים. מפחדים. מסתירים. 
שאנחנו מוכשרים. שאנחנו מתפקדים. שאני מתפקדת. הכי טוב שאני יכולה.

אני רוצה לספר לכם שלא בחרתי את זה. שלא עשיתי כלום בשביל לזכות בזה ואני זאת שמנסה לחיות את זה ולהיות מאושרת עם המגבלות. כי את הקביים שלי אמנם לא רואים אבל הם כאן.

אני רוצה להגיד לכם שכמו שאתם מחבקים גאים, נפגעות תקיפה מינית, הלומי קרב, נכים, אולי הגיע הזמן לחבק אותנו, ולהבין שזה לא כמו מה שאתם חושבים. ש"מכות חשמל" זה לא מה "שהמשוגעים האלה צריכים".

ואפילו שאני מכירה את הקירות של גהה ואפילו שהמוח שלי ראה דברים הזויים ואפילו שהיו כאן תקופות שלא נכחתי.
אני כן כאן.

ואני גאה להיות לוחמת.

רונית

.........
אמא ואבא קארין ושי. סליחה שלקחתי את הצעד הזה בלי לומר לכם. אני אוהבת אתכם וזכיתי במשפחה הכי טובה שאדם יכול לבקש לעצמו. החברה לא מחבקת אתכם כמו משפחות שילדיהם חולים במחלות או נכויות אחרות, את המשפחות של פגועי הנפש החברה לא עוטפת והם מתביישים, 
אבל שתדעו שאין לכם סיבה אחת בעולם להתבייש, אתם מקור לגאווה אמיתית. 
ואני אוהבת אתכם.

אז אתם שקוראים. תשתפו אותי, תשתפו את הפוסט ותעזרו לי להפסיק לפחד ואולי לעזור לאחרים.

#לוחמת_נפש
״עומדת עירומה בעיניים של אמת והאומץ נותן לי בגדים״

 >> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?