קשה להכיל את סיפורה הבלתי נתפס של אמילי הנד בת ה-9, שנחטפה על ידי חמאס. הטרגדיה שלה החלה הרבה לפני המתקפה הברוטלית ב-7 באוקטובר, כשאמה הביולוגית נפטרה כשהייתה רק בת שנתיים וחצי. גם אמה המאמצת נרצחה ע"י מחבלי חמאס בשבת השחורה.

אביה תומס ואחותה היו בטוחים שגם אמילי נרצחה, עד שקיבלו את ההודעה המעט מעודדת שהיא מוחזקת בשבי בעזה. לפני מספר שבועות אמילי חזרה הביתה יחד עם עוד מספר ילדים ששוחררו מהשבי. אחת התופעות שעליהן סיפרו הרופאים שטיפלו בהם, היא הצורך שלהם ללחוש, ככל הנראה מתוך הרגל שאליו הסתגלו במהלך תקופת השבי.

לאחרונה סיפר אביה בראיון ל"דיילי מירור" הבריטי על התאוששותה: "הסימן הטוב ביותר עבורי הוא שהיא מתחילה לשיר שוב והקול שלה מתחזק". עוד סיפר כי היא מתחילה לרקוד שוב לצלילי ביונסה – הזמרת האהובה עליה.

"מטרת התהליך היא אינה שכחה של האירועים הקשים האלה, אלא היכולת להגיע להשלמה איתם"

נוי רז

לפני שנדבר על עניין ההתאוששות, חשוב להתעכב על עניין ההרגל שאותו אימצה. כבר ראינו שילדים שנחטפו ושהו בשבי סיגלו הרגלים בעלי חשיבות הישרדותית באותה עת, כמו למשל ללחוש, לחלק מזון למנות קטנות (כדי שהכמות הקטנה שקיבלו תספיק להם להמשך היום). נוי רז, פסיכולוג קליני במכבי שירותי בריאות, מסביר כי אותם ילדים שזכו לשוב הביתה עוברים כעת תהליך שיקומי ארוך. "בשל המשמעות ההישרדותית החשובה של אותם הרגלים, לעיתים נדרש זמן עד שילד או ילדה ירגישו בטוחים ומוגנים מספיק כדי לחדול מהם. גם אם 'לפי ההיגיון' הם לא נחוצים כרגע לאור העובדה שהם כבר בסביבה בטוחה. חשוב לציין שטראומה נפשית מייצרת קרע הן בתחושת ההגנה הבסיסית והן, לעיתים, בתפיסת רצף הזמן והמקום".

ילדי משפחת גולדשטיין פוגשים לראשונה את בני משפחתם (צילום: דוברות שניידר)
"לעיתים נדרש זמן עד שילד או ילדה ירגישו בטוחים ומוגנים". ילדי משפחת גולדשטיין מגיעים לשניידר | צילום: דוברות שניידר

שאלה מתבקשת, אם כך, היא האם העובדה שילד או ילדה מפסיקים להקפיד על אותם הרגלים בהכרח מעודדת או מעידה על התאוששות. "העובדה שילדים כמו אמילי הנד ואחרים מצליחים לרקוד, לשמוח וליהנות ממוזיקה, היא אכן סימן טוב של שיקום, אבל היא בהחלט לא מבשרת שהשיקום הסתיים", אומר רז. "ילדים מעכלים אירועים קשים ב'מנות קטנות', ולכן מדובר בתהליך שיקומי ארוך. מטרת התהליך היא אינה שכחה של האירועים הקשים האלה, אלא היכולת להגיע להשלמה איתם, ככל שניתן, ולשילוב של הסיפור הטראומטי בסיפור החיים הכללי ובזהות של אותם ילדים. התהליך עשוי גם לעורר ביטוי של פחדים, שאלות רבות שעולות וכן, גם רגעים של משחק, ריקוד ושמחה".

לדבריו, בגלל הקרע שיוצרת הטראומה ישנה חשיבות לחזרה לשגרה הקודמת. "כאשר זה לא מתאפשר, חשוב ליצור עבור הילדים שגרה חדשה שיש בה עוגנים משמעותיים מהחיים הקודמים, ממש כמו בדוגמה של אמילי - המוסיקה האהובה יכולה להוות עוגן שכזה, כחלק מתהליך שיקומי מתמשך. חשוב לייצר עבור אותם ילדים סביבה בטוחה וקבועה ככל שניתן ולעודד ביטוי רגשי, אבל בלי ללחוץ. הביטוי יכול להתרחש בשיח אבל גם במשחק או ביצירה".