אזהרה: זאת הולכת להיות כתבה מעט מדכדכת. כהוכחה, היא תיפתח בציטוט של לואי סי.קיי על התאבדות: "אתם חלק מהמין האנושי שבחר לא להרוג את עצמו היום", הוא הכריז לקול תשואות הקהל באחת מהופעותיו בירושלים לפני כמה חודשים, והמשיך עם עוד בחירות שאנחנו עושים מלבד לא להתאבד - אנחנו בוחרים אם להתחתן, אם להיות הורים, איזה בני אדם להיות, איך להתנהג לבני אדם אחרים ואיך להרגיש לגבי תנומות. כי בעולם לפי לואי לא קיבלנו יותר מדי בחיים האלה, אבל קיבלנו את הזכות לבחור.
וזה לא רק העולם לפי לואי, זה העולם בכלל. חופש רצון הוא נתון טבעי. לא משנה מה הגרילו לנו הסביבה והתורשה ואיזה דרכים יצירתיות החיים האלו ימצאו כדי לעקם לנו את הפגוש, בסופו של דבר הבחירה היא שלנו: לעשות משהו טוב, לעשות משהו רע, להתעלות, להסתכן, להצליח, להיכשל או לגמור עם הכל – זה עניין של החלטה. לא משנה כמה עלובים וגרועים ולא חופשיים החיים שלנו, לכולנו יש מרחב תמרון, כולנו במרחק בחירה נכונה אחת מלשנות אותם לחלוטין. כל כך הרבה דברים נבנו על הנחת היסוד הזאת, החל מקייטרינג בופה וכלה בארצות הברית.
ומה אם יגידו לכם שכל זה בעצם לא נכון? שכל הקטע הזה של רצון חופשי, היכולת שלכם לנווט את חייכם כסוכנים חופשיים, הוא לא יותר מתרמית פירמידה משוכללת? שכל בחירה שלכם, שנעשתה לאחר התחבטות מייסרת וטבלת בעד ונגד מפורטת, היא לא יותר מאשליה של המוח שלכם והתוצאה הסופית הייתה שם כל הזמן, מחכה שתסיימו להעמיד פנים שבכלל יש לכם אופציות? שאם עכשיו יעבירו אחורה את החיים שלכם ותזכו לחיות אותם מחדש (לא עם הידע שצברתם, אלא סתם יעבירו אותם אחורה), שום דבר לא ישתנה ואתם תחזרו שוב ושוב על כל בחירה שעשיתם עד היום?
כי יש בעיה עם כל הקונספט הזה של חופש רצון. פילוסופים, פסיכולוגים ומדעני מוח דנים בה כבר לא מעט זמן, פלוס מינוס 2000 שנה. אבל בשנים האחרונות, אחרי לא מעט ויכוחים ותיאוריות, מתחזקת ההכרה שהתשובה לשאלה האם יש לנו רצון חופשי היא לא. כלומר, לא ממש.
זה לא אתם, זה המוח שלכם
כולנו יודעים שאנחנו מושפעים מסביבה ומתורשה. המשפחה והסביבה בה גדלנו פלוס המטען הגנטי שלנו יקבעו פחות או יותר את גורלנו. אבל ההנחה הרווחת היא שיש לנו מרווח נשימה שמאפשר לנו להתגבר על נסיבות וגנים ולהכתיב את גורלנו. אלא שמדעני מוח רבים טוענים שמה שנדמה לנו כיכולת אנושית להחליט, היא בעצם חלק ממערכת פיזית שנמצאת לגמרי מחוץ לשליטתנו. הרי אנחנו יודעים ששינויים פיזיים במוח – תרופות, גידולים, סמים משני תודעה, יכולים לשנות לחלוטין את התנהגותנו ללא מעורבות של רצון חופשי.
דוגמה שחוזרת על עצמה בכל המאמרים בנושא היא מחקר של חוקר בשם בנג'מין ליבט, שהדגים איך בעזרת גירוי חשמלי של המוח הוא יכול לצפות תנועות גוף לפני שבכלל התקבלה ההחלטה המודעת אצל האדם להזיז את הגוף. המחקר הזה נערך שוב ב-2008 עם מכשירי MRI, והפעם פערי הזמן בין הפעילות המוחית ובין ההכרה וההחלטה לזוז, התגלתה אפילו כיותר גדולה. בניסוי שונה, משתתפים התבקשו לבחור על איזה כפתור ללחוץ. עוד לפני שהחליטו באופן מודע, הפעילות המוחית שלהם כבר אותתה לחוקרים מה תהיה החלטתם. החוקרים הצליחו, פעם אחר פעם, לצפות את בחירתם של הנסיינים. לפי מדענים עכשוויים, אם נצליח להבין את הפעילות הכימית והמוחית נוכל לחזות את התנהגותו של כל אדם באופן מדויק. ולא רק לגבי איזה כפתור ללחוץ, אלא בהכל. אם לבצע פשע, אם לעבור עבודה, אם להתחבר עם אדם מסוים – אם יושיבו חוקר על המוח שלנו, הוא ידע לפנינו מה נעשה.
הדיון הזה, שנקרא גם "בעיית חופש הרצון", הופך למעניין ומסובך יותר כשיוצאים מהמעבדה לאזורי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. שוחחתי עם פרופסור שאול סמילנסקי, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, והוא התמקד במושג מרכזי - דטרמיניזם, התפיסה לפיה לכל דבר שקורה בעולם יש סיבה וכל האירועים מחוברים בקשר של סיבה ותוצאה. מדובר בשרשרת שבה כל סיבה היא התוצאה של הסיבה שלפניה וכך הלאה. נגיד, אם האוטו שלך מתקלקל, יש סיבה לכך שהוא התקלקל (המצבר הלך) והתוצאה היא שהוא ייגרר למוסך. יש סיבה לכך שיורד גשם (שקע ברומטרי, נגיד), יש סיבות לכך שאנחנו חולים מדי פעם ויש סיבות למשברים כלכליים ולנדידת ציפורים. כלומר, אנחנו מסוגלים להבין איך העולם פועל. ואם אנחנו יכולים להבין איך העולם פועל, למה שלא נוכל להבין איך בני אדם פועלים? כי אנחנו מיוחדים? כי אנחנו יצירה חד פעמית של הטבע? אבל אנחנו לא, אנחנו סתם אורגניזמים יהירים מהממוצע.
"אנחנו חושבים על העולם במונחי סיבה ותוצאה", מסביר פרופ' סמילנסקי, "כשחושבים ככה גם על בני אדם, זה נהיה מאיים. אבל בהינתן שהעולם הוא סיבתי, האם בני האדם חריגים פה? התפיסה הרגילה היא שכן, שבחרנו דברים לפי אלו שנים, להיות פילוסוף או עיתונאית, ויכולנו לבחור אחרת. אבל לא, לא הגיוני לחשוב שיכלנו לעשות משהו אחרת. למעשה האמונה שלנו בחופש רצון, ביכולת להתעלות מעל הסביבה והתורשה, היא לא קוהרנטית. בני אדם הם אמנם יותר מורכבים, יש להם יכולת לרפלקסיה, אבל הם לא חריגים של הטבע, זה בלתי אפשרי". כלומר הדטרמיניזם כולל גם אותנו, והמחשבה על העולם כבנוי משרשרת של סיבות ותוצאות, נוגד את מושג חופש הרצון. אם כל דבר קורה מסיבה מסוימת וכל תוצאה היא הסיבה של התוצאה שאחריה, גם ההחלטות שלנו הן חלק מזה.
מלבד המדע והפילוסופיה, גם הפסיכולוגיה זורמת עם העיקרון הדטרמיניסטי. למעשה, הגישות הפסיכולוגיות השולטות במאה ה-20 טוענות שאין לנו בחירה חופשית. פרויד אמנם לא התעסק בנוירונים במוח, אבל הגישה שלו מכניסטית: דברים נקבעים בילדות, תכנים לא מודעים אצל האדם גורמים לו להפרעות נפשיות, התנהגות היא תלוית סיבה, שתלוית ילדות, ונעוצה אי שם בשלבים התפתחותיים שעברנו במידה זו או אחרת של הצלחה. גם התאוריה ההתנהגותית מבוססת על מנגנונים של התניה. הרי הכלבים של פבלוב לא בחרו אם לרייר או לא למשמע הפעמון, הם למדו לקשר התנהגות לאירוע או למצב באופן שאינו רציונלי או תלוי בחירה. אתם יכולים לטעון שאנחנו מורכבים יותר מהכלבים של פבלוב, אבל זה לא לגמרי נכון. הרי הבסיס לטיפולים התנהגותיים שמסייעים לבני אדם רבים להתגבר על פוביות וחרדות, ועושים זאת בהצלחה, מבוססים גם הם על התניות.
אז יש לנו מדע, פילוסופיה ופסיכולוגיה. מה עם הדת? היהדות לא ממש סגורה על עצמה בנושא. מצד אחד חופש הבחירה הוא עיקרון חשוב בדת, מצד שני האמונה היא באל יודע כל. אם אלוהים יודע מה יקרה בעתיד ויכול לצפות כל מהלך שלנו, אז יכולת הבחירה שלנו לא באמת קיימת. מכאן כבר שלל הוגים, רבנים ופרשנים מנסים ליישב את המחלוקת (רובם עם נטייה לכיוון הדטרמיניסטי), בין היתר עם "הכל צפוי והרשות נתונה", שלא מבטל את הסתירה בין בחירה לבין אלוהים אלא טוען שהן יכולות להתקיים ביחד.
כולנו בכלא, אבל עם טיולים קצרים בחצר
למה שאלת הרצון החופשי היא בכלל חשובה? כי יש לה מלא השלכות. על בסיס ההנחה שיש לבני אדם רצון חופשי אנחנו שולחים אנשים לכלא לעשרים שנה ואנחנו מבלים את החיים האלה בשאיפות, חלומות וחרטות. בהיעדר רצון חופשי, שום דבר מזה לא משנה. אנשים שפשעו נשלחים לכלא על סמך ההנחה שהם יכלו לבחור אחרת, שהם לא היו חייבים לפשוע. אבל מבחינה דטרמניסטית, לא באמת הייתה להם יכולת לבחור. הפשע שלהם הוא תוצאה של הרבה סיבות שכולן יחד התאגדו לכדי מאורע בלתי נמנע. ברגע שמקבלים את התפיסה הזאת ומודים באי קיומו של רצון חופשי, כל היסודות החברתיים והנפשיים שלנו עלולים להתערער.
הנה דוגמה קטנה להשלכות של האמונה ברצון חופשי: בניסוי שנערך בתחילת שנות האלפיים ביקשו מקבוצה של משתתפים לקרוא קטע על כך שרצון חופשי לא קיים, ומקבוצה שנייה לקרוא פסקה שלא היה לה קשר לנושא. לאחר מכן הציגו בפניהם סדרת פיתויים ובחנו את ההתנהגות שלהם. הקבוצה שקראה את הפסקה על כך שאין רצון חופשי, בחרה יותר בפיתויים שכללו רמאויות וגניבות קטנות. כלומר, אנשים שמאמינים שאין רצון חופשי יטו להתנהגות פחות מוסרית. כי אם אין להם זכות בחירה בעולם אז, בעצם, הם לא אחראים להתנהגותם. לפי מחקרים, אמונה בהיעדר רצון חופשי תוביל גם לפחות עזרה לזולת, פחות תרומות ומחויבות, ועלייה של רמת הדיכאון. חוץ מזה, היעדר רצון חופשי לא מבטל רק אשמה אלא גם גאווה. הרי אדם שהתנהג בגבורה לא באמת צריך לקבל על כך קרדיט כי הוא לא פעל מבחירה חופשית, הוא פשוט בנוי ככה.
היעדר חופש רצון מבטל את האחריות המוסרית שלנו בעולם? זה מורכב. פרופ' סמילנסקי מסביר שיש כמה גישות: יש כאלה שטוענים שיש לנו סוג של בחירה ושבכלל אין סתירה בין דטרמיניזם לחופש רצון (קומפטביליזם). לטענתם, אין לנו חופש רצון מלא, אבל יש לנו את החופש שאנחנו צריכים. מדובר בחופש קטן ויומיומי שמסייע לנו להתגבר על דחפים ולפתח שליטה עצמית. כלומר, אתם עדיין בכלא, אבל יכולים לקחת טיול קטן בחצר פעם ביום. גישה אחרת טוענת שהכל בולשיט, שגם אם יש לנו את מעט הבחירה הזאת, זאת לא יכולת בחירה שבכלל שווה לרצות בה (הארד דטרמיניסטים). לגישתם, לאף אחד לא מגיע עונש, גנאי או שבח. אין אחריות מוסרית או אשמה וצריך לפעול בצורה רציונלית, להעניש אנשים לא כי זה מגיע להם אלא כי זה יעיל חברתית. אז מי צודק? "אני חושב שצריך לשלב את השתיים", מסביר פרופ' סמילנסקי, "את הפרשנות הקשוחה והרכה יותר. במובן מסוים יש לנו אחריות חלשה הרבה יותר למעשינו, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק לפח את מערכת החוק והמשפט".
אז אם אין לנו חופש רצון, מה כן יש לנו? ובכן, יש לנו תחושה חזקה מאוד של חופש רצון. מדובר בחלק כל כך בסיסי בחוויה האנושית, שבלתי נתפס עבורנו להבין שהוא לא יותר מאשליה מוחית חזקה. כשאנחנו חושבים על כל הפעמים שבהן התלבטנו ארוכות אם לקחת עבודה מסוימת, מה ללמוד או איך לגדל את ילדינו, נראה לנו בלתי אפשרי שכל זה לא באמת שינה. שבמילא היינו מגיעים לאותה תוצאה. שכל הבחירות שלנו היו שילוב של כימיה ונוירולוגיה ונסיבות חיים שמחוץ לשליטתנו. שהמאבק הפנימי המתמיד שלנו עם עובדות ועם רגש, מאבק שאנחנו מרגישים מחויבים לו, לא באמת משפיע על כלום וההחלטה כבר נעשתה.
זאת מחשבה מדכאת, אבל היא יכולה גם לשחרר מחרטות ותחושת החמצה שמלוות אותנו כל חיינו או סתם להחזיר לפרופורציות – אנחנו בסך הכל פיונים קטנים וחסרי משמעות בעולם הזה שבמקרה לוקים בשיגעון גדלות. וגם שיגעון הגדלות הזה ראוי להתפעלות והתפעמות. כי אולי אנחנו לא חופשיים יותר מאורגניזמים אחרים, אבל בנינו ציוויליזציות שלמות על האמונה שכן, וזאת סיבה מספיק טובה לא לוותר עליה.