ביטוי נפוץ באנגלית ממליץ "לקחת כל דבר בחיים עם גרגיר של מלח", כלומר לא לקבל דברים כפשוטם אלא לשפוט אותם עם מידה של ספק. אך האם שקלתם פעם על איזה מלח לסמוך? בשנים האחרונות הצטרף למלח השולחן הרגיל והמוכר לכולנו טוען לכתר שמוצג כתחליף בריא וראוי יותר – המלח הוורוד מהרי ההימלאיה. האם מלח הימלאיה אכן עשוי לשפר את חיינו לעומת מלח רגיל או שגם כאן מוטב לנו לבדוק כל גרגיר בשבע עיניים?

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

מלח השולחן המוכר מכיל שני יסודות חיוניים לחיים: נתרן וכלור. כשהם לבדם הם אינם יציבים, ולכן הם אינם קיימים בטבע בנפרד אלא רק כחלק מחומרים אחרים. כמלח, הכלור והנתרן הם אלקטרוליטים, כלומר חלקיקים הנושאים מטען חשמלי שהכרחי לתפקידם הפיזיולוגי בגוף. הנתרן חיוני ליצירת האותות החשמליים במערכת העצבים ובמוח, והכלור שותף בין השאר ליצירת החומצה ההידרוכלורית בקיבה הנחוצה לעיכול.

בנוסף, כלור ונתרן הם שחקנים ראשיים בשמירה על מאזן המים בגוף, שכן ריכוזיהם משפיעים על תנועת המים באיברים. כשריכוז הנתרן בדם גבוה, למשל, מים יעברו מתאי הגוף לכלי הדם כדי לאזן את הריכוז שלו מול הריכוז המקביל ברקמות, ולפיכך יש לו השפעה גדולה על לחץ הדם ופעולת הלב. בשל חיוניותם לגוף, הכליות נדרשות לווסת בהתמדה את רמות הכלור והנתרן. יציאה מאיזון עלולה לפגוע בפעילות כל איברי הגוף ובמיוחד השרירים ומערכת העצבים.

כריית מלח

מלח ביתי מיוצר כיום בדרך כלל ממצבורי מלח שנותרו על היבשה לאחר נסיגת מי ים שכיסו אותם ונדחקו מהם בעקבות תנועת היבשות. בתהליך הייצור מפרידים את המלח מהקרקע ומשאר המינרלים שבה באמצעות המסה, סינון וזיקוק הדרגתיים עד שנותרים גבישים שמורכבים כמעט לגמרי מנתרן כלורי.

במדינות עתירות שמש ורוחות, מפיקים מלח גם באידוי מי ים, שמכילים כ-3 אחוזי מלח במי ים רגילים או הרבה יותר מכך באגמים מלוחים כמו ים המלח בישראל (34.2 אחוז). נוהגים לצורך הכרייה לאדות בריכות רדודות של מי ים, ולאסוף את המשקע שנותר שכולל מלח גבישי בצורתו המוצקה. במקומות אחרים בעולם מלח נמצא גם במצבורים תת-קרקעיים עמוקים, למשל בהרי ההימלאיה שם כורים אותו במכרות.

בכל שיטות ההפקה התוצר הסופי הוא גבישים שמכילים יותר מ-95 אחוז נתרן כלורי. עם זאת ההבדל בין מלח רגיל למלח הימלאיה ניכר היטב לעין, החל בגודל הגבישים השונה וכלה בצבע הוורדרד הייחודי למלח ההימלאיה. המשווקים משתמשים בצבע הזה כדי לייחס לו ערכים תזונתיים משופרים ובריאים יותר, בדומה להבדל בין סוכר חום לסוכר לבן. משווקיו של מלח ההימלאיה מסבירים שהוא "טבעי" יותר ומכיל "מלח בצורתו הטהורה ביותר, שהטבע שמר ללא מגע יד אדם והרחק ממזהמים".

פיזרה מלח במשרד של הבוס ופוטרה (צילום: Ben White | Unsplash)
מלח טהור הוא מלח לבן | צילום: Ben White | Unsplash
עוד ב-mako בריאות:
>> פן או מחליק: מה הורס את השיער יותר?
>> מסירה איפור עם מגבונים? תפסיקי מיד
>> גילת אנקורי: "אמרתי לרופאה שלא אמשיך לחיות ככה"

האם יש אמת בהצהרה הזאת?

מלח טהור, כאמור, מורכב רק מגבישי נתרן כלורי, שצבעם לבן. צבעו של מלח ההימלאיה הוא הוכחה מספקת לכך שהוא אינו טהור", שכן הוא מכיל שאריות זעירות של מינרלים ותחמוצות כגון נחושת, אבץ, סידן, אשלגן, כרום. הברזל הוא גם האחראי לצבע האדמדם, בדומה לזה של תחמוצת הברזל המוכרת כחלודה.

אף שחלק מהמינרלים האלה חשובים לתפקוד הגוף, התרומה שלהם ממלח ההימלאיה שולית ביותר, מכיוון שכמותם בו זעירה. לעומת זאת, המינרלים הללו נמצאים בשפע במזון שאנו אוכלים, כמו בשר, מוצרי חלב, פירות וירקות, לרוב בתוך חלבונים שנספגים בגוף בקלות. העובדות האלה מטילות ספקות כבדים לגבי הפלאים התזונתיים שמיוחסות למלח ההימלאיה, מה גם שבכל מקרה אנחנו צורכים מעט מאוד מלח מדי יום.

יתרון מסוים עשוי להיות לכאורה בכך שמלח ההימלאיה שהה עידנים רבים בבטן האדמה ונותר מבודד מזיהומים שעלולים להשפיע על מקורות מלח אחרים – למשל חלקיקי מיקרו-פלסטיק ותוצרי פסולת אחרים שמצויים במי הים. עם זאת, בשל כך מלח הים הרגיל עובר תהליכים קפדניים של טיהור והפרדה מהמינרלים והחומרים האחרים שבאו איתו במגע. בניגוד לכך, מלח ההימלאיה לא עובר כמעט שום תהליכי טיהור כאלה והתכולה הכימית המדויקת שלו לא פורסמה מעולם במחקר רשמי. לפיכך אי אפשר לקבוע חד-משמעית אם אכן יש בו פחות מזהמים מאשר במלח ביתי.

תוספת של מינרלים למלח יכולה להיעשות גם באופן מלאכותי. בשנים האחרונות התעוררה בעולם הדרישה להוסיף יוד למלח הביתי כדי למנוע מחסור ביוד באוכלוסיות מסוימות שעלול לסכן חיים ולגרום להתנפחות של בלוטת התריס. כיום נמתחת ביקורת גם על התוספת הזאת, שכן יש אנשים שרגישים ליוד ועלולים לפתח בגללו בעיות בריאותיות אחרות.

מלח עלול להזיק לבריאות בצריכה מופרזת, כך שארגון הבריאות העולמי ממליץ להסתפק בצריכה של עד חמישה גרם מלח ביום לאדם מבוגר, כלומר קצת פחות מכפית אחת. בסופו של דבר אנחנו צריכים  מלח כדי לחיות, וכל עוד אנו מספקים לגופנו מלח בצורה מאוזנת לא משנה אם הוא הגיע מחופי הים או ממעמקי הרי האוורסט, או אם המלח לבן, ורוד או בכל צבעי הקשת. אם עדיין ברצונכם להשתמש במלח הימלאיה, אתם מוזמנים לעשות את זה, אך אל תצפו ממנו שיהיה יותר מקישוט מעניין על הצלחת.

* אוהד זיס הוא דוקטורנט במכון ויצמן למדע וכתב באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

האפליקציה של מגזין דוידסון בגוגל פליי או ב-App Store