אלה מאיתנו שמתמודדים עם בעיות משקל, יודעים שהכל בראש. הרי כל פעם מחדש אנחנו מחליטים לאכול את מה שנכון לנו, לאכול בכמויות קטנות יותר, לאכול בריא יותר, ובסוף מוצאים את עצמנו מול המקרר. בתחומים רבים בחיינו יכולתנו להתמיד בהחלטות היא סבירה פלוס, אז למה דווקא בתחום האוכל אנחנו לא מצליחים לעמוד בהחלטות שלנו? איך זה שאחרי כל הסדנאות, ביקורים אצל תזונאיות ונטורופתים, הרשמה למכוני כושר, שיעורי התעמלות, יוגה, פילאטיס, עבודה עם מאמן (coaching) וקבוצות תמיכה, עדיין לא הגענו ליעד המיוחל? והכי עצוב, גם אם הצלחנו במשימה, למה אחרי חודש, חודשיים, שנה או שנתיים אנחנו שוב מוצאים את עצמנו באותו מצב ואולי אפילו יותר גרוע ממה שהיה בהתחלה. מה קרה? או יותר נכון מה לא קרה?
אנחנו יודעים שלפעמים האכילה היא רגשית, ונועדה למלא את הבור הרגשי שבפנים, כדי לא לחוות את תחושות הכאב, הקושי, האכזבה, הריקנות, החרדה, העצבות, הבדידות, הכעס (או כל רגש שלילי אחר). ולמרות המודעות הזו, לא תמיד יש את היכולת לעצור את הושטת היד האוטומטית למגש הבורקסים. אנחנו ממלאים את עצמנו בדיוק באותם דברים שעשויים אומנם לתת לנו תחושת נחת רגעית, אבל עלולים גם לתת לנו תחושת אי נוחות פיזית, מנטלית ורגשית. אחרי האוכל יגיעו תחושות אשמה, כעס, חרדה, תסכול ואכזבה, ואנו יכולים גם למצוא את עצמנו יורדים על עצמנו, עד ששוב היד נשלחת לעבר עוד פרוסת עוגה או גבינת שמנת כדי שוב להרגיע את התחושות קשות.
שאלה של תת אישיות
מה מניע את מעגל ההרס הזה? ויותר חשוב - מה יכול להפסיק אותו? לפי התפיסה שלי, המתבססת על תיאוריה פסיכו-רוחנית הנקראת פסיכוסינתזה ופותחה על ידי רוברטו אסיאג'יולי, המקום בתוכנו שאחראי להתנהגות ההרסנית הזו שייך ל"תת אישיות הישרדותית". תת האישיות נולדה בעקבות טראומה או קצר אמפתי שגרמו לנו להרגיש "לא קיימים". אולי בגלל שלא ראו אותנו, כיבו לנו את היצירתיות וההתלהבות, הזניחו אותנו, פגעו בנו וכדומה. תת האישיות ההישרדותית נולדה כדי להגן עלינו. אבל הבעיה היא שהיא בחרה באופן לא מודע לשמור עלינו בעזרת התנהגויות ודפוסים הרסניים - אותן התנהגויות שנועדו לטשטש את תחושת חוסר הקיום. כלומר, אכלנות יתר או התמכרויות אחרות שאמורות לשמור עלינו מלהיעלם, עושות בדיוק ההפך. הן אמנם מטשטשות את תחושות חוסר הקיום באופן רגעי, אבל לא פותרות אותה. הריקנות לא מתמלאת - לא על ידי שוקולד או שמנת, בורקס או עוגת גבינה. האמת היא ששום דבר חיצוני לא יוכל למלא את תחושת הריקנות הזו שצצה לה מדי פעם בפעם.
אבל למרות התמונה הקודרת הזו, יש מוצא. הבור יתמלא כאשר נאפשר לעצמנו להיות איתו בצורה מוחלטת מבלי לנסות להיפטר ממנו. עלינו לאפשר לתודעה שלנו להתבונן בו, ואיתו גם בדפוס ההישרדותי שחוסם אותנו. כך נוכל לומר לאותו דפוס: "אין צורך שתפעל. לא צריך להרדים את הכאב, לא צריך לדחוף לו אוכל כדי להרגיע אותו. אני פה, בתודעה בוגרת וערה. יש לי את היכולת להכיל את הכאב, להכיל את הילד הקטן או הילדה הקטנה הפצועה שבי. אני פה עם העצמי הגבוה שלי, עם הניצוץ שבי, עם האלוקיות שבי, עם הנשמה שבי..."
העצמי הגבוה שלי בדיאטה
כאן אנחנו מכניסים לתמונה היבט נוסף בחוויה הקיומית שלנו, ההיבט הרוחני. שהרי כמה פעמים התבוננו בעצמנו במודעות עצמית נפלאה תוך כדי חיסול חפיסת השוקולד? אבל אנחנו כבר יודעים שזה לא מספיק להיות מודעים. זו בדיוק הסיבה שלמרות כל הסדנאות והתזונאיות אנחנו שוב מוצאים את עצמנו בנקודת ההתחלה. מה שחסר לנו היא עזרתו של העצמי הגבוה שלנו, ה-Self, הכוח הפנימי או הכוח העליון, הניצוץ, החלק הרוחני שלנו, שיכול להכיל ולתמוך, לחזק ולחבק, לעטוף ולערסל. זה בעצם החיבור לתחושת קיום נצחית ויציבה. כשאנחנו מחוברים לחלק הזה, אין לנו צורך לפטם את עצמנו, כי בעצם הבור לא קיים. במקומו אנו חשים מלאות אין סופית שאינה תלויה בשום דבר חיצוני. זו תחושת קיום מלאה, תחושת התעלות ואחדות עם העצמי שלנו, עם החיוניות בשיא הדרה.
התהליך הפסיכו-רוחני, המוביל לחוויית המלאות הזו, הוא תהליך שכולל הכרת החלקים הפצועים בתוכנו, התבוננות אמיצה בבורות ופיתוח היכולת להכיל אותם - לפתח תודעה ערה ורגישה, שמתבוננת בחלקים הכואבים והפצועים מבלי להזדהות איתם בצורה טוטאלית ומבלי להיות מונע ונשלט על ידי תחושות הבדידות והכעס. במקום זאת, התודעה הזו חוברת למקור הכוח, לאותו עצמי גבוה אלוקי ורוחני, ומאפשרת למקום הזה לרפא את פצעיו.
כיצד ניתן להתחבר לעצמי הגבוה בדיוק ברגע שהיד מושטת לעוגה והדפוס חוזר על עצמו שוב? כאן נכנס המקום של חשיבות התרגול הרוחני, שנועד לחזק לנו את "שריר החיבור" לאותו כוח עליון. כתרגול אפשר לבצע נשימות ויוגה, מדיטציה, תפילה, קריאת טקסטים של ידע רוחני ועוד. אפשר גם להיפגש עם חבר או חברה שמשקף לנו את החיבור לעצמי הגבוה שלנו, ללכת לים או למקום אחר בו אנחנו מרגישים את החיבור הזה - או כל דבר שעוזר לנו לזכור מי אנחנו באמת. אם אנחנו מכירים ומחוברים לאני הגבוה שלנו, נוכל לחבור יותר בקלות להתמודד עם החלקים הפצועים - להכיל אותם ולא להאכיל אותם, לחבק אותם ולא לפטם אותם, לתת להם אהבה ולא עוד דלק של הרס עצמי.
בזה אסיים ואגש לתרגול נשימות, המחבר אותי מיידית עם המלאות והחיוך האינסופי בתוכי - תחושה שעולה פי מיליון על מה שאוכל יכול לספק לי.
>> עוד עצות הוליסטיות להרזייה
הכותבת היא ד"ר בפסיכולוגיה טרנס פרסונאלית, מטפלת פרטנית, מנחה במרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש, חוקרת בתחום של רוחניות ובריאות, ומורה מוסמכת של סדנת אמנות החיים.