3 קערות של דגני בוקר ממותקים, 6 מנות צ'יפס, ערימה של סנדוויצ'ים עשירים בממרחים שמנים, עוגת שוקולד שלמה, חטיפי גבינה, ארוחות טייק אווי מ-KFC ושני ליטרים של קולה. זה היה התפריט היומי של ג'ורג'יה דייוויס, נושאת התואר המפוקפק "המתבגרת השמנה ביותר בבריטניה", מאז שהיא זוכרת את עצמה. כמעט כל יום אותו דבר, בלי אף עלה חסה לרפואה.
לפני חודשיים הגיעה הנערה בת ה-19 לכותרות כשמשקלה נסק לשיא של כ-355 ק"ג, והיא פונתה לבית החולים במבצע חילוץ מורכב של צוות מכבי אש. במשך שמונה שעות עמלו למעלה מ-40 איש על הריסת קיר ביתה, עד שהצליחו לחלץ אותה מחדרה בקומה השנייה ולהוריד אותה לקרקע באמצעות רמפה מיוחדת. כל העסק הזה עלה כ-100 אלף ליש"ט, וגברת דייוויס הצעירה, שהייתה נבוכה ועצבנית כשסוף סוף הוצאה ממיטתה, נאלצה לכסות את גופה העצום בסדין מכיוון שבשלב זה כבר לא יכלה עוד להשיג בגדים במידתה.
בבריטניה הביטו על הסיפור הזה בדאגה מופגנת. המקרה המדהים והמטריד של הנערה מוויילס ודאי נשמע כסוג של אנקדוטה מספר השיאים של גינס, אך הבריטים יודעים היטב: ג'ורג'יה היא למעשה ילדת הפוסטר של מגפה ממשית וקרובה מתמיד בממלכה המאוחדת. כך, למשל, מומחים צופים שעד שנת 2050 מחצית מאוכלוסיית האי הבריטי יהיו "אוביס" (obese) – הרי אדם שמשקלם כפול ממשקל נורמלי. הסטטיסטיקות המדאיגות מראות כי כבר כיום חיים בבריטניה יותר ממיליון אנשים שמדד ה-BMI שלהם נמצא בטווח של 40-50, כפול מהטווח הבריא (שהוא בין 18.5 ל-24.9). למעשה, מדובר ברמה חדשה לגמרי של השמנה, סופר אוביס אם תרצו, והתופעה מדירה שינה מעיני המומחים, ומרמזת על עתיד שבו ילדים צפויים למות הרבה לפני הוריהם. סיפורה של דייוויס הוא הצצה לעתיד הקודר הזה.
הפיש אנד צ'יפס הרס הכל
"כשאני מסתכלת במראה עכשיו אני לא רואה את עצמי. יש לי דמות מנטלית בראש של מי שאני יכולה להיות, מי שאני רוצה להיות, וזה מה שאני רואה. אבל אז, כשאני כן רואה את עצמי, אני בוכה בפרטיות" (ג'ורג'יה דייוויס, גיל 15, 210 ק"ג).
היא מתגוררת עם אמה לזלי בת ה-57 באבדייר שבדרום וויילס, בריטניה. האם סובלת מדלקת פרקים ניוונית שמקשה עליה לנוע, וג'ורג'יה אחראית על הטיפול בה מאז שהייתה בת עשר, אז עזב אחיה הבכור את הבית. אכילת היתר שלה, מעידות האם והבת, החלה בגיל צעיר מאוד – והחריפה עם מותו של אביה מהתקף לב, כשהייתה בת חמש בלבד.
לגיל 15 היא הגיעה עם משקל של 210 ק"ג. הרופאים אמרו לה אז שאם לא תשיל 130 ק"ג היא עלולה למות, ומאחר שהייתה צעירה מדי לניתוחי קיצור קיבה או תרופות מיוחדות, נדרשה משפחתה למצוא פתרון אחר באופן מידי. ג'ורג'יה נרשמה לתוכנית בת תשעה חודשים בחוות הבריאות היוקרתית וולספרינג שבארה"ב, מעין מחנה הרזיה משולב עם פנימייה אקדמית שמטרתו לעזור למתבגרים בעלי עודף משקל לשנות את ההרגלי האכילה ואורחות החיים שלהם, בעלות של 3,600 פאונד לחודש. בשל משקלה החריג, ג'ורג'יה קיבלה מלגת לימודים מלאה ושינתה באחת את אורח חייה ההרסני. התוכנית סיפקה לה ליווי צמוד של מאמני כושר ומאמנים התנהגותיים, פגישות דו-שבועיות עם פסיכולוגית ומפגשי תמיכה קבוצתיים. היא השתתפה באימונים יומיים ובפעילויות אתגריות, נדרשה לצעוד לפחות 10,000 צעדים ביום ונצמדה לתפריט של 1,500 קלוריות. כל אלה עזרו לה "להתכווץ" למשקל של 114 ק"ג ולהתגבר על הסוכרת מסוג 2 שממנה סבלה. סיפור ההצלחה הזה תועד בסרט הדוקומנטרי "שמנה מדי לגיל 15" ועורר השראה בבריטניה וברחבי העולם.
ב-2009 חזרה ג'ורג'יה הביתה כדי לטפל באמה החולה. היא שבה מארה"ב אנרגטית ואופטימית, והייתה נחושה להמשיך בתוכנית בביתה שבדרום וויילס ולהשיל 40 קילוגרמים נוספים. "פעם הייתי מסתכלת במראה ובוכה. היום אני מחייכת וחושבת, 'יא, אני אוהבת את עצמי'", אמרה אז בראיונות לתקשורת. "אני אוהבת את הפנים שלי ואת הצורה בה הגוף שלי הולך ומתעצב. העולם פתוח בפניי ואני מרגישה שאני יכולה להשיג כל דבר".
היום מודה ג'ורג'יה שהשיבה הביתה שיבשה את כל התוכניות. "ביום שחזרתי, אמא שלי אמרה לי שלא היה לה זמן להכין אוכל בריא בשבילי, אז אכלנו פיש אנד צ'יפס במקום. מאותו רגע הייתה לי תחושה שדברים לא הולכים להסתדר כמו שתכננתי", סיפרה בראיון ל"סאן" הבריטי. היא הודתה שדווקא נהנתה מפעילויות ספורטיביות בחוות ההרזייה בארה"ב, אך בהיעדר מתקנים מתאימים בעיר מולדתה ויתרה עליה די מהר. "לאט לאט שמתי לב שאני נעשית פחות ניידת, בדיוק כמו קודם", אמרה בעצב.
ובאמת, עד מהרה צברה ג'ורג'יה בחזרה את הקילוגרמים שהשילה, ובגיל 18 כבר הספיקה להתנפח למשקל של 254 ק"ג. היא מתנגדת בתוקף להאשמות בדבר עצלנותה, אך מודה שהעלייה במשקל קרתה לגמרי באשמתה. "אני מכורה לאוכל", הסבירה. "כשאני עצובה המוח שלי דורש אוכל, וזה מנחם אותי בהתחלה, אבל אחר כך אני עצובה שוב ואוכלת שוב. זה מעגל קסמים אכזרי. זאת בעיה שלי ואני יודעת שאצטרך לפתור אותה, אבל אני בסך הכל אנושית. אשקר אם אומר שאני לא צריכה תמיכה".
כיסתה את כל המראות בבית
"אני מרגישה אשמה, כמובן שאני מרגישה אשמה. בשלב הזה ג'ורג'יה כבר מתקשה ללכת. כשאנחנו הולכות יחד היא מתחילה להתנשף אחרי צעדים ספורים. זה מדאיג אותי נורא. אנשים ודאי יאשימו אותי במצב שלה, אבל אתה לא יכול לפקח על הילד שלך 24 שעות ביממה" (לזלי דיוויס, אמה של ג'ורג'יה, בראיון לסאן בפברואר 2011).
לאחר שחזרה ג'ורג'יה לסורה וזכתה שוב בתואר "המתבגרת השמנה ביותר בבריטניה", החלו בממלכה להפנות אצבעות מאשימות בעיקר כלפי אמה לזלי. גב' דייוויס הודתה אמנם כי נהגה להאכיל את בתה בחלב מרוכז כפעוטה, וכי נתנה לה תפוחי אדמה מרוסקים במקום מזון תינוקות, אך התעקשה כי מאז חזרתה של ג'ורג'יה מארה"ב עשתה מאמץ ניכר לשנות את התפריט הביתי. היא מספרת שהחלה להכין צ'יפס במטבח במקום להזמין טייק אווי, אבל שג'ורג'יה פשוט יצאה לאכול ג'אנק פוד עם חבריה.
למרות המתח הרב שהסב הזינוק המחודש במשקלה של ג'ורג'יה ליחסים בינה ובין אמה, השתיים נשארו קרובות מאוד. ג'ורג'יה העידה באחד הראיונות כי אחת הסיבות שהיא נחושה לחזור לקו הבריאות היא כדי להמשיך לטפל באמה החולה, והוסיפה כי היא לא נוטרת לה טינה. גילויי הבגרות והרגישות האלה, תכונות שמשתקפות היטב בסרט התיעודי על אודותיה מ-2009, סייעו לה גם להמשיך להיות פופולרית בין בני גילה בפייסבוק ולצאת בקביעות עם חבריה, אפילו בשנה האחרונה, כשהגיעה למשקל שיא של כרבע טון.
אלא שבשלב מסוים גם הנערה החברותית הזאת נשברה. זה קרה ברגע שרגליה כבר לא יכלו לשאת את משקלה יותר, במה שהיא מגדירה כ"יום המפחיד ביותר בחיים שלי". כמעט באחת החלה ג'ורג'יה להיפרד מהעולם החיצון: היא הרבתה להסתגר בחדרה והתחילה לכסות את מראות ביתה כדי להימנע מלראות את גופה. במשקל של 355 ק"ג, היא ידעה, סביר שתמות עוד לפני גיל 20. "אני יודעת שאני כנראה אוכלת את עצמי למוות שוב", אמרה בראיון לפני מספר חודשים, "אבל כרגע אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה".
ב-25 מאי, כאמור, הדרדר מצבה הרפואי של ג'ורג'יה לשפל חדש: היא סבלה מסוכרת, מחלת כליות, בעיות בעמוד השדרה ואי ספיקה נשימתית. אחרי שלא עזבה את ביתה למעלה מחצי שנה, נאלצו לפנות אותה לטיפול חירום בהול בבית החולים בניסיון להציל את מצבה, ומבצע החילוץ מילא את מהדורות החדשות. על אף המבוכה שהסב לה האירוע ההמוני, עם הגעתה לבית החולים החליטה ג'ורג'יה לכתוב יומן ולפרסם קטעים ממנו בסאן, כדי לעדכן את הציבור המודאג במצבה.
"כשהתעוררתי, שמעתי איך מעמידים פיגומים מחוץ לבית שלי", כתבה. "מישהו הרס את קיר חזית הבית, כדי שיוכלו לבנות רמפה מחלון חדר השינה שלי למדרכה. מה יכולתי לעשות חוץ להדליק את הטלוויזיה ולחכות? שאלתי את עצמי: 'איך זה הגיע למצב הזה?' הייתי לחוצה ועצבנית כי ידעתי שזה המשקל הגבוה ביותר שהגעתי אליו אי פעם – והמסוכן ביותר לבריאותי. הרגשתי נורא ופשוט נמאס לי. עד אוקטובר בשנה שעברה אכלתי מתוך שעמום או כדי לנחם את עצמי כאשר תקף אותי דיכאון. אחרי זה, היה לי איזה סוויץ' בראש. ויתרתי אפילו על לחשוב למה אני אוכלת כמו שאני אוכלת. במשך שבועות ארוכים הטלוויזיה והלפטופ היו החברה היחידה שלי, ורציתי לצאת כבר מהחדר שלי. לבסוף, הגיע צוות כבאים והניף אותי מהמיטה שלי לאלונקה. הרגשתי מבוהלת ונבוכה אבל כולם היו נחמדים אליי".
ביומן משתפת ג'ורג'יה את הקוראים בקשיי ההסתגלות למיטה המיוחדת שנבנתה עבורה בבית החולים, המחוברת למנוע שגורם לה לסבול מחום כל הזמן, ובאי הנוחות שמסב לה צינור ההנשמה המספק חמצן לריאותיה. היא מספרת שכאשר הרופא ניסה להחדיר מחט לזרועה, הוא נאבק במשך 15 דקות עד שלבסוף החליט לעשות חתך עמוק בעורה. זאת הייתה הדרך היחידה להגיע לווריד. לגבי משטר הדיאטה הקפדני שהורכב עבורה, אשר כולל דגנים או לחם קלוי לארוחת בוקר ומנת ירקות ובשר לארוחת צהריים וערב, מספרת ג'ורג'יה: "זה אוכל בית חולים טיפוסי, אבל הוא מאפשר לי לשמור על דיאטה מאוזנת לראשונה מזה הרבה זמן. אני מתגעגעת לסוכר אבל מותר לי להשתמש רק בתחליף דל קלוריות. קשה לשבור את כל ההרגלים הישנים שלי בבת אחת".
50 מיליון פאונד בשנה על השמנה
"היום קיבלתי מכתב ממישהו שמכנה את עצמו פרופסור להשמנת יתר. הוא ביקש ממני להעביר את דבריו לרופאים, ועשיתי את זה כי חשבתי שזה מצחיק. להערכתו, הדרך היחידה שלי לרדת במשקל היא לרדת לגובה פני הים ולחיות באוהל על החוף. הוא גם כתב שאני צריכה להרגיש רע לגבי המשקל שלי כי אני תומכת בכלכלה הבריטית בכך שאני מפרנסת את חנויות המזון המקומיות". (מתוך היומן)
מאז שאושפזה בבית החולים הצליחה ג'ורג'יה להשיל כמעט 89 קילוגרמים ממשקלה, וכעת הוא עומד על 266 ק"ג. לראשונה מזה חצי שנה היא מצליחה לעמוד על רגליה, לפסוע כמה צעדים ולהתקלח בעצמה. על פי הדיווחים, היא צפויה לבלות עוד שישה שבועות לפחות בבית החולים פרינס צ'רלס שבווילס, לפני שתעבור לקליניקה מיוחדת המתמחה בהשמנת יתר. בהמשך שואפים להחזיר אותה למחנה ההרזייה האמריקאי שבו השילה בעבר כ-95 קילוגרמים, וזאת בתקווה שלא תחטוף שוב התקף חרדה בשדה התעופה, כפי שקרה בתחילת השנה, אז סירבה לעלות על המטוס. הפעם, בכל מקרה, אמה לזלי ואביה החורג ארתור עתידים ללוות אותה אל מעבר לים – וכולם תקווה שג'ורג'יה תזכה סוף סוף לרשת התמיכה לה היא זקוקה.
אלא שבמציאות כמו במציאות, הסוף הטוב תמיד מגיע עם כמה קצוות פרומים. למרות שצוות בית החולים מעניק לג'ורג'יה תמיכה וביטחון, והיא מקבלת כרטיסי ברכה מכל קצוות בריטניה, מצבה רחוק מלהיות טוב: היא עדיין מחוברת למכונת חמצן ומרותקת למיטתה בבית החולים, והלעג המזלזל לו זוכים אנשים שמנים בחברה חולת הרזון שלנו ממשיך ללוות אותה. כדי לחיות חיים נורמליים, היא יודעת, תצטרך לעבור עוד דרך ארוכה ומסתכלת. ובכל זאת, היא ממשיכה לשמור על אופטימיות. ביומנה היא כותבת על כך שהיא מדמיינת את עצמה גרה בדירה משלה, מפנטזת איך תעצב כל חדר וחדר. היא חולמת על טיול בטוקיו, שהתרבות והאוכל שלה מרתקים אותה, ובינתיים משתדלת לשאוב נחמה מכל הישג קטן: לבישת חולצה ישנה שלא עלתה עליה כבר שנה, הליכה במסדרון בית החולים ובחזרה למיטתה, ושימוש הולך ופוחת במכונת החמצן.
האם אלו החיים שצפויים למחצית האוכלוסייה הבריטית בעוד כמה עשורים? מומחים מזהירים שבהחלט כן, וכי העתיד המפחיד קרוב משנדמה לנו. מחקרים מקומיים מראים כי למרות שבחמישים השנה האחרונות צריכת הקלוריות של האזרח הבריטי הממוצע למעשה לא השתנתה כל כך, הרי שאורח החיים השתנה משמעותית – וכיום האומה עצלנית יותר ומתניידת לכל מקום בכלי תחבורה. כמו כן, הרגלי האכילה (ולאו דווקא כמות הקלוריות) חטפו זעזוע, כך שבשנת 2012 יותר ויותר אנשים נוטים לאכול מתוך נחמה ובניסיון לברוח מהמתח היומיומי – ומשלמים על זה בבריאות.
מגפת ההשמנה היא בעיה עולמית, ומימדיה מתחילים להראות אותותיהם גם בישראל. במהלך 30 השנים האחרונות מספר השמנים בישראל שילש את עצמו, ואנחנו נמצאים בתחרות צמודה למדי עם בריטניה וארצות הברית גם באחוז הלוקים בהשמנת יתר חולנית, כלומר אנשים שה-BMI שלהם גדול מ-50. אבל למרות הנתונים המטרידים יש מי שסבור שייקח זמן עד שתופעת האוביסיטי תתפוס מקום של ממש ברחובות ירושלים ותל אביב, ולו בשל מנטליות האכילה הישראלית, השונה מזו המערבית. גודל המנות הנמכרות במסעדות וברשתות המזון המהיר, כמו גם תרבות האכילה בחוץ הנפוצה פחות בישראל והצריכה המוגברת של ירקות ופירות טריים כחלק מהתזונה היומיומית – כל אלה עשויים לעכב מעט (גם אם לא למנוע לחלוטין) את התפשטות המגפה גם בארץ.
בבריטניה המצב ממש לא מבטיח. קרנות הבריאות הבריטיות פרסמו כי יותר ויותר מהחולים הבריטים הם במשקל עודף כה גבוה, עד שהדרך היחידה לשקול אותם היא באמצעות המשקלים המצויים בגני חיות. חברה קדישא הבריטית אף החלה להשתמש במנופים מאתרי בניה כדי לבנות חלקות קבורה עמוקות ורחבות יותר, שיתאימו לאוכלוסיית הנפטרים בת זמננו. כבר עכשיו משלמת הממלכה הבריטית מחיר כבד על אזרחיה הכבדים, כש-50 מיליון פאונד מתקציב הבריאות הלאומי נשרפים מדי שנה על מתן מרשמים לכדורי הרזייה, פגישות ייעוץ, אשפוזים תכופים והטבות סיוע. עלות הטיפול בסופר סייז בריטים, קובעים המומחים, צפויה לעלות בעתיד פי שלושה יותר מעלות הטיפול באדם בעל משקל ממוצע.
אלא שלמרות הניסיונות של מערכת הבריאות והתקשורת להילחם במגפת ההשמנה (בולט בעיקר הפרויקט של השף ג'יימי אוליבר לחולל מהפכה בקרב הרגלי התזונה של ילדי בריטניה), כרסם של הבריטים ממשיכה לתפוח. בזמן שלג'ורג'יה עדיין יש סיכוי להחלים ולנהל חיים נורמליים, צעירים רבים שלא זכו להגיע לשיא שראוי להיכנס לספר השיאים גינס, מתים מדי שנה מעודף משקל חולני. הופכים לעוד מספרים בסטטיסטיקה מטרידה במיוחד.