"יש כאלה שתמיד יודעים מה היעוד שלהם בחיים, וכך גם אני", אומרת מריה לוין, אחות במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים ברזילי; "מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי לעסוק בתחום הרפואה או הסיעוד. לשמחתי זה תחום שמאוד מתפתח בשנים האחרונות. במקצוע הזה כל יום הוא חוויה חדשה – לטובה ולרעה. ולמרות שנהוג לחשוב שמי שעוסק בתחום נעשה יותר קהה חושים עם הזמן, זה ממש לא כך".

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?

"את האינטנסיביות, האדרנלין, וגם את העובדה שאתה לא מפסיק ללמוד".

ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד.

"יש הרבה ריגוש בתחום הזה, אבל המקרים שתמיד משאירים אצלי סדק קטן בלב קשורים לילדים. לפני מספר שנים הגיע אלינו ילד קטן בן שנה, במצב הכרה מעורפל לאחר שנחנק מנקניקיה שלקח ללא רשות מצלחת של אחיו הגדול. הבעיה הייתה שהיא לא הייתה חתוכה בצורה שראויה לאכילה של פעוט ולכן הוא נחנק. אנשי מד"א הביאו אותו אלינו לאחר אין ספור ניסיונות לשלוף את הגוף הזר מפיו. לבסוף הרופאה שטיפלה בו, הצליחה להחדיר צנתר לקנה הנשימה, לשאוב את הנקניקייה ולהציל את חייו. בדרך כלל מאוד קשה לאושש ילד קטן לאחר איבוד הכרה, וזה היה מרגש לראות אותו חוזר הביתה בריא ושלם. מצד שני, יש גם לא מעט מקרים הפוכים לצערי, כמו שארע לאחרונה, כאשר ילד ששיחק בגן עם חול בלע אותו ונחנק למוות. הוא הגיע אלינו כבר ללא רוח חיים וללא שמץ של תקווה. זה מאוד עצוב ולזה אי אפשר להתרגל לעולם. תמיד לוקח לי פרק זמן מסוים כדי להתאושש נפשית אחרי מקרים כאלה. לשמחתי, הנהלת בית החולים דואגת להעברת סדנאות להתמודדות עם מצבי לחץ. גם בחלק מישיבות הצוות שלנו משתתפות עובדות סוציאליות. אני מוצאת שזה תמיד עוזר, גם אם מעט".

עוד ב-mako בריאות
>> אופס: תאונות הסקס הכי נפוצות נחשפות
>> איך נשארים צעירים? שותים את המיץ הזה
>> מה השיניים שלכם אומרות עליכם? מתברר שהמון

במדינה כמו שלנו בטוח שיוצא לך גם להתמודד עם סיטואציות יותר מורכבות.

"אנחנו קרובים מאוד לגבול עם עזה, ומטבע הדברים כשהמצב היה מתוח הגיעו לפה גם מחבלים. כמובן שאני מטפלת בכל מי שמגיע לקבל טיפול. להגיד לך שאני שלמה עם זה באופן אישי? לא. אבל משתדלים לנטרל את המחשבות שעוברות לך בראש באותו רגע, ופשוט לעשות את העבודה".

מה מתסכל אותך בעבודה?

"תמיד יש רגעי משבר. בעיקר כשאת עדה לכל כך הרבה מקרים של אלימות מילולית כלפי אנשי צוות. זה קורה המון. אנשים מרשים לעצמם להגיד כל מה שמתחשק להם, ולא בוחלים במילים ולבטא באופן ברור ביטויים לא נעימים שמתייחסים לכל בני המשפחה שלנו - הן של האחיות והן של הצוות הרפואי. לצערי הרב, אין לנו באמת כלים כדי למנוע את המצב העצוב הזה. גם אם פונים למשטרה זה לרוב לא עוזר. מישהו הסביר לי פעם שלפעמים מי שמאבד קרוב משפחה מתבטא באופן חסר מעצורים כזה כי כך הוא פורק את הכעס. עם כל האמפטיה, זה לא מקובל בעיני. לא מזמן קרוב משפחה של מישהו שנפטר אצלנו, שבדיוק קיבל את הבשורה, הוציא את הזעם על רופא שבדיוק היה באזור. הוא הפיל אותו וגרם לו לשבר רציני. הרופא אפילו לא היה קשור למטופל הזה.
לצערי, הגבול הזה נחצה לא רק במקרים טראגיים: גם מטופלים שמגיעים אלינו במצב שלא דורש טיפול דחוף, לעיתים מאוד חסרי סבלנות ומתבטאים בגסות".

בית החולים ברזילי, ארכיון (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
בית חולים ברזילי | צילום: Miriam Alster/FLASH90

את חושבת שזה מייצג את היחס הכללי של המטופלים כלפי אנשי הצוות?

"כמובן שיש גם מקרים הפוכים, אבל בכנות, הייתי מאוד שמחה אם באופן כללי היחס היה יותר מכובד וסבלני. גם אנחנו בני אדם. ברגע שמתחילים לדבר בצורה לא יפה זה לא נעים לאף אחד. יש לנו מספיק טרדות מקצועיות על הראש, הצלת חיי אדם ומקרי חירום. אז למה להוסיף שמן למדורה?

איזו אווירה יש בבית חולים?

"אפשר לומר שבשנים האחרונות ניכר שיפור ביחס ובגישה של המטפל כלפי המטופל. מתקיימות יותר ויותר סדנאות שעוסקות בשיפור חוויית המטופל, מאוד שמים דגש על נהלים שדורשים תיקון. אני חושבת שזה גורם למטופלים להרגיש יותר בנוח. כמובן שתמיד עדיף להיות בריא ולא להגיע לפה – עם כל הרצון הטוב, זה עדיין לא בדיוק ספא".

מה היית משנה?

"המערכת עדיין לא מושלמת. הייתי מציעה שרופאים בקהילה לא יפנו כל כך מהר מטופלים למיון. יש הרבה מקרים שבהם ניתן לספק מענה בקהילה וזה מיותר. כשקורה מצב כזה ושולחים אלינו מטופל שיכול היה לקבל טיפול אצל רופא המשפחה, זה גם מגביר את העומס והלחץ, וגם, כאמור – גורם לחוסר שביעות רצון בקרב המטופל שלא תמיד מקבל את היחס במידת הדחיפות שאותה הוא מעוניין לקבל".

 במדור הקודם: צופיה איבדה את משפחתה בפיגוע, והחליטה להיות אחות מיילדת