2020, לא תאמינו, הייתה בסך הכל שנה אחת, היא סתם הרגישה כמו שש. ועכשיו, כשאנחנו סוף סוף נפטרים מההרפס הקלנדרי הזה, אפשר להתחיל לנסות ולפענח מה עבר עלינו ומה תוצאות תאונת השרשרת המתמשכת הזאת. מכיוון שאנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו מרגישים עד שלא אומרים לנו, ירדנו לעומק העניין על ידי סקר מקיף. הסקר נערך על ידי מכון המחקר "מדגם" בראשות מנו גבע בשיתוף iPanel, ובחן את כל תחומי חיינו תחת השפעת הקורונה: פוליטי, אישי, משפחתי, נפשי וגופני. התוצאות, לפחות בחלק מהתחומים, מפתיעות.
51% היו פחות מאושרים השנה. טוב, אפשר להבין. אף אחד לא ראה את השנה הזאת מגיעה - מלבד אנשים שאנחנו מתעלמים מהם כמו אפידמיולוגים וסופרי מד"ב - ואנחנו שונאים הפתעות. נכון שיש את אנשי ה"תודה לך קורונה", אבל עבור העולם זאת הייתה שנה של חולי, מוות, עוני, סטרס, בדידות ולא מספיק מגע אנושי. אף גלעין אבוקדו שהואיל לנבוט סוף סוף בסגר ג׳ לא ישנה זאת. אבל זה בסדר כי:
68% אופטימיים לגבי השנה הבאה. כמעט שבעים אחוזים מאמינים ש-2021 הולכת להיות שנה טובה. כל אדם שני שתדברו איתו מאמין שזו הולכת להיות השנה שלו. כאילו שאם הייתה שנה אחת פח העולם אמור לפצות בזו שאחריה וכאילו ליקום אכפת אם יהיו לכם שנתיים מחורבנות ברצף. אפשר לנחס ולהגיד שהמאבק רק החל ושהמשבר הכלכלי עוד לפנינו ושיש גם מוטציות קורונה להתמודד איתן ושמומחים טוענים שהגענו ל"עידן המגפות", אבל בשביל מה? הרי זה מה שכל כך יפה במין האנושי - התקווה המטומטמת, האופטימיות הדבילית והמתוקה הזאת. 2021, חברים, תהיה השנה שלנו.
40% עלו השנה במשקל. מסתבר שסגרים, בידודים וישיבה בבית בתנאים די נוחים ללא מעש ועם אספקת מזון שוטפת מגיעים עם מחיר! מי היה מאמין. ואולי זה דבר שיש להודות עליו, הרי ברוב האסונות הגלובליים אנשים מתים מרעב, באסון הנוכחי עלינו מידה. לפחות אחת, והיינו עולים יותר אם לא היינו מתמכרים להליכות במקביל. מאחר ששום דבר לא הוגן בעולם, הנשים עלו במשקל יותר מהגברים. וכאילו זה לא גרוע מספיק, הגברים בטח הורידו אותו יותר מהר בעוד שאנחנו תקועות עם ארבעת הקילוגרמים האלה למשך נצח של צום לסירוגין ומדידת שלוש כפות פחמימה כאילו אנחנו בשואה. גם השמנופוביה הרימה ראש, יש לציין. בגלל שהשמנה נחשבת למחלת רקע, פתאום נהיה שוב בסדר להתמגעל על שמנים. בואו נחדול.
נפרדים מ-2020: כל הכתבות, הרשימות והסיכומים
אנשים מתגעגעים למסעדות יותר מלהכל. קצת אחרי המסעדות כולם מתגעגעים לחו"ל ולאחר מכן, בפער גדול, מגיעים בתי הקולנוע, התיאטראות, ההופעות והברים. מתוקים, איך נוריד ככה את הקילוגרמים מהסגר? התוצאות האלה הן רק ביטוי - לא בלתי מדכא - לאופן שבו המסעדות בלעו את התרבות. אנשים הולכים למסעדות במקום לכל דבר אחר, זה מה שבא לכולם לעשות, אפילו החשמל של הופעות והחוויה הרגשית הקולנועית מפסידים לעוד ערב של חמש מאות שקל לזוג ו"אפשר לספר לכם על המיוחדים שלנו?". איזה שעמום. גם התיאטרון מפסיד למסעדות, אבל את זה אפשר להבין. מי מתגעגע לתיאטרון? כלומר, מי מתגעגע לתיאטרון ברמה שפרק של "חזרות" לא יכול להפיג?
שני שליש מהמגיבים מבינים שפייסבוק הוא לא מקור חדשותי. שזה מעולה! בקרוב נגיע להבנה שכל דבר שמגיע בוואטסאפ ומבקש שנעביר אותו הוא ספאם. גולשים, במיוחד המבוגרים, נוטים להיות פגיעים יותר לתאוריות קונספירציה ולמידע שגוי ומסולף, שעובר הרבה ברשתות החברתיות. ההתקדמות הזאת אל עבר ההכרה בכך שכל דבר ברשת - כולל תאריכי יום הולדת, תמונות נכדים ופוסטים של חנוך דאום – הוא בסיכון מוגבר להיות פייק, עוד תחסוך לנו הרבה עוגמות נפש הקשורות לרשתות 5G בעתיד.
71% חושבים שהממשלה לא תפקדה כמו שצריך. מעניין מה גרם להם לחשוב ככה. אולי הסגרים החוזרים ונשנים? מימדי התחלואה? ההגבלות השרירותיות? ההוראות המשתנות על בסיס יומי? הסתירות הפנימיות? תחושת ההתמוטטות הכללית? העובדה שהולכים לבחירות רביעיות בתוך שנתיים? המענקים המעליבים? נקווה שאיזו ממשלה שלא תקום פה, כשסוף סוף תקום, תצליח לתקן את נזקי המגפה הזאת לפני שתגיע המגפה הבאה.
68% לא רוצים לחזור לעבוד מהמשרד. כמעט שבעים אחוז מהאנשים שעברו לעבוד מהבית גילו עולם חדש. לא כזה שאין בו חסרונות, נכון, אבל כזה שבו השיבו לנו את הדבר הכי חשוב שנלקח מאיתנו כשהבטיחו לנו שהחירות מגיעה עם הקפיטליזם - את השליטה בזמן שלנו. את החופש ללכת לפילאטיס בעשר בבוקר ולא לעמוד בפקקים. אלוהים אדירים, הפקקים. עבודה מהבית מחייבת אמצעי מדידה שונים לתפוקה ושחרור תפיסות משפחתיות וקהילתיות. תפיסות שמקומות עבודה מטפחים על מנת לא להודות שלחייב עובדים לקמול באופן ספייסים ממוזגים זה בסך הכל אמצעי שליטה באנשים ובמקומות שאליהם הולך הכסף. שינויים לוקחים זמן, אבל הנה הם מתחילים. כל מה שהיינו צריכים זה מגפה עולמית. והתוצאה? נכון לעכשיו, נקווה למודל שיתבסס על שילוב בין הבית למשרד וייטיב עם העבודה, העובדים ומכוני הפילאטיס.
גברים פחות מתגעגעים מנשים. בכללי, להכל. אולי הם כן והם פחות מודים בזה כי הם חונכו באופן שלא מעודד הבעת רגשות ומתגמל איפוק וקרירות, ואולי סתם הכל סבבה בעולמם ולא חסרים להם כל הדברים שמאפשרים לאמהות לברוח מהחיים של עצמן, כמו הפוך על חלב שקדים או גיחה לחו"ל. או שהם עסוקים מדי בחרדות שקשורות לפרנסה ולעול הקיום, כי כל מגדר ומערכת הלחצים הלא הוגנת המופעלת עליו מילדות.
כולם נורא מתגעגעים לטוס לאירופה. שזה משונה, נותנים לאנשים לפנטז בסקר ובמקום להתפרע הם רק רוצים לטוס עם טרולי ריק למדינה שיש בה פריימארק ואיזו קתדרלה מחלידה. אבל אולי זה גם טבעי – אנחנו בסך הכל רוצים שהכל יחזור להיות כמו קודם, וויקאנד בוורשה זה מה שהיה קודם. בגלל זה כל כך אהבנו את "אמילי בפריז", היא מזכירה לנו את כל מה שהיה קודם, לפני המגפה (ומי טו). בסך הכל אנחנו יצורים פשוטים עם נפש חסרת מעוף, תנו לנו חמישה ימים באירופה וצ'ארטר, ואנחנו מרוצים. הכי פחות אנשים, אגב, מעוניינים לטוס ליוון. שזה מעניין, אחרי כל התקופה הזאת הייתם מצפים שאנשים ירצו חופשה, ירצו בטן גב, יוון או תאילנד, אבל יכול להיות שאלו חופשות שכוללות ילדים, בעוד אנשים רק רוצים להימלט מהארץ ומהמשפחה לתקופה.
91% מאמינים ששמרו על הנחיות משרד הבריאות. נתון מעניין, בהתחשב בדיווחים על כך שלפחות שליש הפרו בידוד, באייטמים על חתונות והתקהלויות והפגנות ובתמונות מקניונים ושווקים. יכול להיות שהכוונה בשמירה על הנחיות משרד הבריאות היא בעצם שמירה על הנחיות משרד הבריאות שנראות לנו הגיוניות, כי וואלה, נראה לי דבילי לא להיכנס לים? זה כבר נשמע קצת יותר הגיוני. בכל מקרה, פער מעניין שכולנו יכולים להזדהות איתו בין המציאות לתפיסת העצמי ושהתגובה אליו היא ככל הנראה כמו התגובה להנחיות עצמן – טאאאבבבבבב.
יפעת שאשא ביטון ניצחה את ביבי. גיבורת הקורונה של העם היא יפעת שאשא ביטון, ואפשר להבין למה. היא נתפסת כאמיצה, ישרה ועומדת על שלה, המואנה של ממשלת הפח הנוכחית שלא מפחדת להתקוטט אפילו עם מיקי זוהר. היא זאת שלאורך כל הדרך ביטאה את רחשי הלב של העם, והמהלך האחרון שלה היה לחבור לגדעון סער. מעניין לאן זה ילך מכאן. באופן לא מפתיע, היא תפסה בעיקר אצל נשים ומבוגרים, וזה הספיק על מנת לגבור אפילו על ראש הממשלה. סורי גמזו, אולי במגפה הבאה!
30% קראו יותר ספרים. עכשיו אנחנו יודעים מה צריך לעשות על מנת שאנשים יקראו ספרים! לנעול אותם בבית במשך שבועות עם מבחר מוגבל בנטפליקס. זו הייתה שעתם היפה של הספרים הדיגיטליים ושל המשלוחים מסטימצקי. אנשים נזכרו שקריאה היא פעילות פנאי ולא רק דבר שמשקרים לגביו על מנת להרשים את הזולת. כמובן שעבור הוצאות הספרים, שרובן יצאו לחל"ת בלתי נגמר, זו הייתה תקופה הרסנית שלענף הספרות, המעורער גם כך, ייקח זמן להשתקם ממנה.
תדירות יחסי המין לא השתנתה. כך לפחות טוענים 66% מהמשיבים. תקופת הסגר לא השפיעה על הזוגיות של 46% מהמשיבים, היתר מתחלקים שווה בשווה בין אלו שהזוגיות שלהם הושפעה לרעה ובין אלו שהזוגיות שלהם הושפעה לטובה. אמנם יש לא מעט נתונים סותרים על גלי גירושין שעתידים להגיע בעקבות השנה הזאת, אבל נכון לכרגע מגיבי הסקר לא תומכים בהם. או, כמובן, עומדים להיות מאוד מופתעים בקרוב. לגבי הסקס, מצד אחד זוגות שנמצאים כל היום בבית טבעי שישכבו יותר, מצד שני הם כל היום בבית עם הילדים כך שטבעי שישכבו פחות, ומצד שלישי אווירת הסגר הראשון עם כל החיידקים והאלכוג'ל הייתה ההיפך ממחרמנת. נכון שמצבי חירום גוררים לרוב גלי ילודה אחריהם, אבל דווקא במקרה של הקורונה התחושה היא שגם השישים ושישה אחוז ששמרו על תדירות יחסי המין, הקפידו על אמצעי מניעה.
תקופת הסגרים השפיעה לטובה על היחסים עם הילדים. נתון מדהים, בהתחשב בכך שהחלק הכי קשה בתקופה הזאת היה סגירת הגנים ומערכת החינוך. אבל מסתבר שהדבר שאנחנו הכי חרדים מפניו, שזה כמובן לבלות זמן עם הילדים שלנו, התגלה כדבר שאנחנו בעצם הכי צריכים. מי חשב. בילינו זמן מה בצמידות ליצורים הללו וגילינו ששוררת בינינו חיבה הדדית. מתוך הקושי צמחו יצירתיות והתקרבות וחיזוק הקשר, ואמנם כולנו מקווים שלא נצטרך להתמודד שוב עם תקופה כל כך ארוכה בלי בית ספר, אבל כשנגיע לפסח נעבור גם אותו.
כולם קנו יותר באינטרנט השנה. טרפת משלוחי הסופר של תחילת התקופה, שבשיאה משאיות שופרסל דהרו בין בתים בשתיים בלילה, כבר לא עמנו. ההיסטריה נרגעה, עכשיו אנחנו עושים משלוחים מתוך נוחות, לא לחץ. למה שכף רגלנו תדרוך בסופרמרקט? למה שלא נחסוך את הזמן ואת התורים וההתקהלות המיותרת הזאת, ופשוט ניתן למישהו לשים לנו ארגז מצרכים מחוץ לדלת? קצת כמו העבודה מהבית, גם קניות באינטרנט זה דבר שקשה לחזור ממנו אחורנית. הסרת המגבלות הגיאוגרפיות והחיסכון בזמן והקלות הממשקית הפכו את המשלוחים לזמינים גם עבור שכבות גיל שהתייחסו אל הקונספט בחשדנות. 47% גם הזמינו השנה יותר משלוחים ממסעדות כי די נו, כמה קציצות יכול אדם לקצץ?
הסקר כלל 501 מרואיינים במדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל.
טעות הדגימה המרבית בסקר 4.4%+
מועד איסוף הנתונים: 24-27/12/2020