כל הציטוטים המופיעים בכתבה שלפניכם הם מילים אחרונות של אנשים שהלכו לעולמם בנוכחות קרובים, אנשי צוות רפואי או עדים אחרים. פרטים רבים שונו או הושמטו בכדי להגן על פרטיות הנפטרים ובני משפחותיהם.
אריאלה, ילידת פריז, שרדה את השואה והפכה לאמנית. בבגרותה חלתה בסרטן ויכלה לו. כשחזר, היא כבר לא עמדה בו.
ביום מותה, לפני שקיבלה את קוקטייל התרופות שלה, בתה קרן אמרה לה שחשוב שתישן טוב ולא תחוש יותר מצוקה לעולם. "ממוש שלי, את רוצה להגיד לי משהו שחשוב לך?", שאלה את אמה, ואריאלה דיברה איתה על חשיבות הצחוק. היא נפטרה ב-2017, בגיל 84.
בשנת 2016 הייתה נדיה, חולת סרטן, מאושפזת במחלקה האונקולוגית באחד מבתי החולים בארץ, כשהוריה לצידה. היא ידעה היטב שמותה ישבור אותם וישתק אותם, והיא חזרה ואמרה את המשפט הזה כצוואתה. למחרת היא נפטרה.
בשנת 2001 עבר מאיר הר אבן, בן 50, תאונת דרכים קשה. כשמד"א ומכבי האש עמלו על חילוצו מהרכב המעוך שלו, הוא שב וחזר על המזמור מספר תהלים כדי להישאר בהכרה. שבע שנים לאחר מכן, בתו ילדה את בנה הבכור לצלילי המזמור הזה בדיוק. היא רצתה שהמילים האחרונות שהשמיע אביה יהיו הראשונות שישמע בנה, וכך היה.
ב-2016, לאחר שנה וחצי שבה דוד נלחם במחלה, הסרטן הביס אותו. בימיו האחרונים שכב במיטתו עם מסיכת חמצן על פניו; לנשום היה מאמץ עילאי עבורו בשלב זה ורוב הזמן היה שקוע בשינה של סוף.
מיכל, האחות המטפלת במחלקה האונקולוגית לילדים שנקשרה אליו, סיימה את המשמרת שלה וניגשה להיפרד ממנו. היא הייתה בדרכה לטקס סיום התואר שעליו דיברה לא מעט עם דוד. הוא ידע כמה היא מתרגשת לקראת הטקס.
מיכל נישקה את דוד במצחו והוא פקח את עיניו, הסיר את מסכת החמצן ובכוחות על, מחרחר ממאמץ, וידא שהיא תדאג לסדר את החלק הקצוץ בתספורת שלה. למחרת נפטר.
נטליה נפטרה בגיל 84, בשנת 1998. לובצ'קה הייתה אחותה הגדולה שהלכה לעולמה 20 שנה קודם לכן. את סוף ימיה העבירה נטליה במיטה בביתו של בנה, כששמע את בקשתה האחרונה, הוא יצא מיד לקנות מצרכים להכנת המרק. נטליה לא הייתה עוד כשחזר.
מ' (הפרטים המזהים נותרים חסויים לבקשת המשפחה) נפטרה לאחר שנטלה סודיום פנטוברביטל, סם המדכא את מערכת העצבים המרכזית שמשמש להמתות חסד בארגון "דיגניטאס" שבציריך. יחד איתה היו בנותיה, שיחסיה עמן מעולם לא היו טובים. לאחר שנפטרה הן סיפרו שהרגע הזה היה הפעם הראשונה ש-מ' חיבקה אותן.
גם אנדרו, חולה פרקינסון, הומת בהמתת חסד בשוויץ בשנת 2017. הוא ואשתו שרה נסעו קילומטרים רבים מאנגליה לציריך, שם שהו יומיים לפני שבלע את הסודיום פנטוברביטל. הוא נרדם וכעבור 30 דקות נפטר.
כשצוות ארגון דיגניטאס נתן לו את הסם, אנדרו שאל בבדיחות הדעת: "האם אתם מנסים להרעיל אותי?". לאחר מכן הרצין ואמר לשרה את המילים האחרונות שלו.
זה היה בשנת 2013. אלכסנדר שכב על מיטה מאחורי פרגוד בחדר האחות באחד מבתי האבות בארץ, שם התגורר עם אשתו. מעבר לפרגוד עמדה בתם והאזינה בדריכות להוריה. היא ידעה תמיד שאביה אוהב את אמה יותר מכל אדם אחר בעולם, כולל את ילדיו. היא שמעה את לחישות של אביה ואחריהן יצאה אליה אמה כשהיא בוכה. היא סיפרה שאלכסנדר הסתכל לה "חזק בעיניים" ואמר את המשפט האחרון שלו. שלושה ימים לאחר מכן הוא נפטר בגיל 88.
עדנה הייתה מורה לריקוד. היא חלתה בסרטן שחלות ונלחמה בו במשך שנתיים לפני שהבינה שאין לה סיכוי לנצח. ביום שבו הלכה לעולמה התכנסו סביבה הקרובים והיא נפרדה מכל אחד מהם באופן אישי. המילים האחרונות שלה נאמרו לבנה וזמן קצר לאחר מכן היא נרדמה.
עדנה ציוותה לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה על גג הבית בירושלים שבו גדלה, שיחקה ולבסוף גם התחתנה. היא הייתה בת 85 במותה.
יצחק דיבר ערבית כשהיה מתרגש או שר. בעיקר נהג לדבר ערבית עם בתו, שידעה את השפה. בשנת 2007, כשהיה בן 71, הוא הלך ודעך. בתו עמדה לידו ואמרה שקשה לה לתת לו ללכת, אך גם שהיא יודעת שנמאס לו לסבול. "אני חייבת לדעת שניפגש שוב", אמרה לו, ויצחק נפרד ממנה ב"תודה ע'ארליה שלי, אילליקה". תודה יקירתי, להתראות.
אדל הלכה לעולמה בשנת 2013 בשיבה טובה, לאחר אשפוז של מספר ימים. היא לא סבלה והייתה צלולה עד הרגע האחרון.
אדל, ילידת טבריה, הייתה מורה לצרפתית. זיכרונה היה בהיר וחד עד כדי כך שהיא ידעה לספר בפירוט על כניסת הבריטים לעיר ב-1918, כשהייתה בת חמש. בבית דיברה ערבית, בניב טבריאני מראשית המאה הקודמת.
כילדה ביקרה אדל בכל הערים הערביות בפלשתינה. הזיכרון שלה מיריחו של 1922 ניעור בשיחה עם נכדה שישב לצדה וסיפר לה על הביקור שלו שם. היא טיילה יחד איתו בשבילי הזיכרון, אחר כך נרדמה וכעבור כמה שעות הלכה לעולמה.
מריה, עולה מארגנטינה, חלתה בדמנציה תשע שנים לפני מותה ובהדרגה הלכו ופחתו כוח הרצון והדחף שלה. היא לא ידעה אפילו רעב או צמא. ביום מותה בשנת 2016 שכבה בביתה, במיטת בית חולים עם מעקה למניעת נפילות שהובאה לשם עבורה. בפרץ כוח ורצון שלא היו בה מזה זמן רב היא הרימה את המעקה, נפלה ממיטתה, צעקה "באסטה!" – "מספיק!" - ולבה הפסיק לפעום.
סופה כבדה שפרצה בניו יורק בשנת 2011 גרמה לנהר ההדסון לעלות על גדותיו. אלפי אנשים נותרו ללא חשמל, בתיהם הוצפו והרשויות נאלצו לפנות אותם. סופיה, יהודייה מאודסה שחייה ברובע ברונקס בבית דירות מלא במהגרים כמותה, נהגה להחביא תכשיטים בשקיות קמח, הרגל שאימצה עוד בברית המועצות. היא הלכה לעולמה בגיל 86. בשלב זה כבר לא היו ברשותה שום יהלומים שמישהו יכול היה לגנוב.
זה היה באוסטרליה, באיזה פארק באמצע שומקום. שלושה גברים צעירים, משוחררים טריים מצה"ל והחברים הכי טובים, לקחו אסיד ויצאו לדהור על סוסים.
ע' היה היחיד שבאמת ידע לרכוב. הוא דהר לפניהם והסתובב כדי לסמן להם לפנות ימינה כשהסוס שלו עבר קרוב מדי לעץ אקליפטוס. ע' עף מהסוס והוטח בעוצמה קטלנית בעץ העצום. גופו התעוות מהמכה, העצמות נשברו, הריאות התרסקו, האגן נשבר. והוא היה בטריפ. יחד עם שני חבריו הוא הוטס לבית החולים במלבורן, שם נקבע מותו. פרטיו נותרים חסויים לבקשת יקיריו.
פיטר היה בריטי חולה טרשת נפוצה. הוא היה מאושפז בהוספיס ואשתו והוא דיברו על סידורי הלוויה שלו. היא אמרה לו בבדיחות דעת שהיה נוח אילו היה נפטר ביום רביעי, כך שלאחר השלמת התהליכים הכרוכים במוות, טקס הקבורה ייערך ביום ראשון ויגיעו יותר אנשים.
האחות שטיפלה בפיטר סיפרה לבני משפחתו שיום לפני מותו הוא שאל אותה שוב ושוב "איזה יום היום" ונראה כעוס. למחרת הוא שוב שאל "איזה יום היום?", והאחות השיבה שהיום יום רביעי, ה-21 במאי. פיטר חייך, לחץ את ידה של האחות והלך לעולמו כמעט מיד.
דינה צחקה כשאמרה את המשפט הזה. היא רצתה לשעשע את בני המשפחה שהתאספו סביב מיטתה. רק לאחר שיצאו מהחדר, היא הרשתה לעצמה להפסיק לנשום. היא נפטרה בשנת 2014, בגיל 79.
עצמונה הייתה מורה לעברית ומשוררת. היא לא הייתה אישה דתייה ולא הלכה לבתי כנסת. לאחר שלושה אירועים מוחיים היא הייתה חולה מאוד, אך עוד לא מוכנה ללכת.
בשנת 2013, זמן לא רב לפני מותה, החלו עצמונה ובעלה לקיים מנהג של תפילת הודיה שמקורה באמונה כי הנשמה מתנתקת מהגוף בעת השינה ומופקדת בידי האל, שמחזיר אותה בבוקר מחודשת ורעננה.
לאחר שאמרו את התפילה הלך בעלה להכין לה כוס תה. כשחזר היא כבר לא הייתה בהכרה וזמן קצר לאחר מכן נפטרה. היא הייתה בת 75.
שרה נפטרה מסרטן בשנת 1995. היא הייתה בת 67 ומאחוריה שנים רבות כאחות במערכת הבריאות הישראלית. מילותיה האחרונות נאמרו בבדיחות דעת על רופאים באשר הם.
שמואל היה מנהל סניף בנק בפנסיה שאהב לאסוף את נכדתו מהגן. הזיכרונות מהשואה לא מנעו ממנו להיות הסבא המצחיק שתמיד יגיד על חתול שהוא כלב ולהפך. הוא נפטר במיטתו מדום לב בגיל 69.
כשנכדתה הייתה מגיעה לבקר אותה בבית האבות, מרים תמיד ביקשה ממנה להשמיע את סינטרה. היא הייתה ילידת גרמניה שהספיקה לעלות לארץ עוד לפני המלחמה, אהבה קולנוע ומוזיקה ולמדה אנגלית באמצעות סרטים. את העשור האחרון לחייה בילתה בבית אבות ורוב הזמן לא הייתה צלולה. מוזיקה תמיד רוממה אותה ולפעמים ביקשה מנכדתה שתשיר לה ליד המיטה או תשמיע לה משהו לבחירתה. היא נפטרה בשנת 2012 בעודה מאזינה ל"Strangers in the Night". היא הייתה בת 83.
סיביל הייתה בוטנאית, צפרית ושוזרת פרחים. כשנודע לה שחלתה במחלה חשוכת מרפא, היא מיד הלכה ושתלה עץ בגינה שלה. הרופאים נתנו לה מספר חודשים. היא שרדה שנתיים וחצי.
כשהמצב הלך והידרדר והיה ברור שלא נותר לה זמן רב, סיביל קנתה כרטיסים לדרום אפריקה, ארץ הולדתה, ונסעה לשם עם בן זוגה. היא לא רצתה שבתה תבוא איתה, והבת חשה שהיא מרחיקה אותה. כשהגיעה בטיסה לדרום אפריקה, סיביל כבר כמעט ולא הייתה מסוגלת לדבר. "הייתי זקוקה ליותר ממך שידבק בי", אמרה לה הבת כשהסבירה לה למה בכל זאת באה להיות איתה ברגעיה האחרונים. "אני יודעת" היו שתי המילים היחידות שסיביל הצליחה לומר לה.
היא נפטרה בגיל 67, בשנת 2004, ותרמה את גופתה למדע. בארץ, על פי בקשתה, ננטעו עצים ונערכה לכבודה מסיבה כדי לחגוג את חייה ולא להתאבל על מותה.
ריטה, ישראלית חולת סרטן, נפטרה בהוספיס ביתי בשנת 2010. היא הייתה בת 78 כשהלכה לעולמה, זמן קצר לאחר שאמרה את המילים הללו לבתה.