הכתבה הזאת הייתה אמורה להיכתב לפני חצי שנה. חצי שנה עברה מאז שנזרק בישיבת מערכת הרעיון ל"כתבה על דחיינות, כי כולנו כאלה", ועד ליום ראשון שעבר, שבו העורכת הביטה בי בעוינות ואמרה לי "אבל נצטרך את זה השבוע, הפעם באמת". בקטנה, השבתי, בסך הכל יום ראשון היום, אני מתיישבת לקרוא חומרים, מתחילה לכתוב בשני, משייפת בשלישי ומגישה ברביעי. קאט לשלישי בלילה. 112 מילים על עצמי בקובץ וורד פתוח מחכות לעוד כאלפיים שיצטרפו אליהן באופן קוהרנטי. חרדה ויגון משמשים בערבוביה, מובילים לפרץ כתיבה זריז עד שהכתבה, כצפוי, מוגשת בזמן. ואז נדחית בעוד שבוע בגלל "אילוצים".

אם הסצנה הזאת מוכרת לכם, בשינויים קלים, כנראה שאתם דחיינים. יש לכם משהו ממש חשוב לעשות עכשיו, אתם פשוט חייבים לסיים לגלול את פיד הפייסבוק. אם לא, אתם גם ככה לא קוראים את הכתבה הזאת כי אתם עסוקים במשהו מועיל כמו לשלם חשבונות, ללמוד למבחן או להגשים את חלומותיכם. כן, יש גם כאלה. יש אנשים שלא אומרים לעצמם שהם חייבים לנקות את הבית אז לפני כן הם פשוט יישכבו על המיטה ויבדקו את תחזית מזג האויר באייפון בארבעים ערים שונות בעולם.

דחיינות, בת דודתה הפוטוגנית יותר של העצלות והעצובה פחות של ההחמצה, היא תכונה פופולרית מספיק על מנת שיוקדשו לה מאות ספרי עזרה עצמית עם שמות כמו "האמנות של להתחיל", "איך לעשות את הדברים החשובים היום", "הפסק לדחות עכשיו!" וכדומה. רוב הסיכויים שנתקלתם כבר בהרצאת טד של טים אורבן בנושא, בלוגר מצליח שטוען שהוא דחיין. בלוגר מצליח ושקרן, כמובן, כי אם הוא באמת היה דחיין הוא לא היה מרצה בטד אלא רק צופה בהרצאות טד, שזה מה שדחיינים עושים כשהם רוצים להרגיש פחות רע עם עצמם ועדיין לא לעשות דברים חשובים. הוא גם לא היה בלוגר מצליח, אלא זה שקורא בלוגים מצליחים ואומר לעצמו "וואלה, אני גם צריך כזה, בהזדמנות". מיותר לציין שלצורך הכתבה גיגלתי מספר פעמים את אותו טים אורבן דחיין ושקרן, ולרוב הגעתי לטים אורבן אחר, מקום שביעי בעונה התשיעית של "אמריקן איידול". משם התדרדרתי, באופן בלתי נמנע, למצעד שערכתי עם עצמי שבו דירגתי את האודישנים האהובים עליי אי פעם מכל עונות "אמריקן איידול". הנה מקום ראשון, אשמח אם יתפתח דיון בתגובות. כי כדי להיות דחיין מוצלח, אתה צריך לתת דרור לאסוציאציות שלך. האדם הממוקד נע קדימה ואילו הדחיין לצדדים, דעתו מוסחת על ידי כל דבר קטן, הוא רדוף ועמוס אשמה וכל הווייתו זועקת "יש לי כל כך הרבה דברים לעשות! היי, סייל באסוס על פריטי חד קרן, אכניס את כולם לסל ולא ארכוש לעולם".

via GIPHY

הצער והחרטה

דחיינות, כידוע, היא דבר יחסי. אתה יכול לדחיין ניקיון בית, אבל גם לנקות את הבית כדי לדחות למידה למבחן. אתה יכול לדחיין שיחת טלפון מעיקה לרואה החשבון שלך, ואתה יכול להתקשר אליו כאמצעי לדחות את כתיבת העבודה הסמינריונית. בגדול, תמיד תדחיין את הדבר שבא לך הכי רע בכל רגע נתון. את המאיים ביותר, את זה שיושב לך הכי הרבה על הלב. וזה אף פעם לא באמת יעבוד. כי כמו שטים אורבן המעצבן אמר בהרצאה: אתה חושב שאתה מדחיין כדי לעשות דברים נעימים יותר, אבל הם לא באמת נעימים. אתה לא באמת נהנה. אתה מוצף בכל כך הרבה אשמה, חרדה וחרטה, שכבר היה עדיף שהיית יושב וגומר את העבודה המעיקה הזאת וזהו.

תירוצים מקובלים של דחיינים: אני עובד הכי טוב תחת לחץ, אני לא במצב רוח עכשיו ולכן לא אבצע את המטלה כמו שצריך, לא הערכתי נכון את הזמנים, אני לא בשיאי. יכול להיות שיש משהו בתירוצים האלה, הורמונים של לחץ מפעילים אותנו וממלאים אותנו באדרנלין, עבור רבים מאיתנו הלחץ מחדד מחשבה ומגביר הספק. אבל, מה לעשות, הוא גם פוגע בבריאות שלנו. משאיר אותנו ערים בלילה, גורם לנו לריב יותר עם אנשים ומעלה לחץ דם. 

לרוב האנשים יש בעיית דחיינות קלה. אתם מכירים אותם, אתם הם - אנשי ה"אחרי ארוחת הצהריים", "סיגריה ואז" ושאר חובבי זמן עתיד כמו "מחר", "ביום ראשון", "בראשון לחודש" וכמובן "אין, 2018 תהיה השנה שלי!". לעומתם, ל-5% מהאוכלוסייה יש בעיית דחיינות חמורה, כזאת שמשפיעה על חייהם לרעה בדרגות משתנות, החל מבעיות עם מס הכנסה וגופים שונים כי לא מילאו מסמכים בזמן, דרך צבירת קנסות על גבי קנסות ופיטורים מעבודות כי לא עמדו בדד ליינים, ועד לבעיות בריאותיות כי דחיינו בדיקות או מעקבים חשובים. הם ידעו שהם צריכים לעשות את כל הדברים האלו, הם לא שכחו או פספסו או נפלו בין הכסאות, הם פשוט לא הצליחו להביא את עצמם לשבת ולעשות את זה.

יש כאלה שנוהגים לייחס את הדחיינות לבעיה בניהול זמן. אנשים שדוחסים יותר מדי משימות בזמן קצר מדי או סתם לא מעריכים נכון כמה זמן ייקח להם לעשות דברים. אבל ההסבר הזה לא מניח את הדעת, כי כל דחיין יודע שהשעון מתקתק. כולנו מעבירים את השבוע שלפני המבחן בידיעה משתקת שאנחנו אמורים ללמוד אליו. אנחנו לא מגיעים ללילה האחרון בגלל שהיה לנו יותר מדי על הראש, אלא כי לא הצלחנו לעשות שום דבר מועיל עם עצמנו עד אז.

טים פיצ'יל, פרופסור באוניברסיטת קרלטון באוטווה שחוקר את נושא הדחיינות כבר 19 שנים (ניחוש: חוקר את נושא הדחיינות שנה, ביתר ה-18 שיחק פריסל), מספר שהדבר שהכי מפתיע אותו בדחיינות הוא "שעבור לא מעט אנשים, חוויית הדחיינות לא תואמת את ההגדרה שלה עבור רובנו, שהיא דחייה מרצון של פעולה למרות הידיעה שהדחייה הזאת תפגע בך בהמשך", לדבריו, "הדחיינים יגידו לך שזה בכלל לא היה מרצון, וישתמשו במונחים כמו 'לא הייתה לי שליטה על זה'", למרות שטכנית כן הייתה להם שליטה. אף אחד לא הכריח אתכם להעביר שלוש שעות מול יוטיוב במקום לעבוד על מצגת לעבודה, אבל ככה יצא. לפי פיצ'יל, אחת מדרכי ההתמודדות עם דחיינות היא פשוט לסלוח לעצמנו עליה. סטודנטים שלא לקחו קשה כישלון במבחן שהם דחיינו את הלמידה אליו, אבל היו מודעים לסיבה שבגללה נכשלו, נטו לדחיין פחות במבחנים הבאים. 

via GIPHY

גישות פסיכולוגיות עכשוויות רואות בדחיינות מנגנון התמודדות. כשאנשים מדחיינים, הם נמנעים מאי נעימות רגשית, אבל הדחייה עצמה גורמת להם לאשמה ובושה, שגורמת להם לדחיין אפילו יותר, וכך יוצרת מעגל קסמים. מחקרים פסיכולוגיים מהשנים האחרונות מצאו שדחיינות שכיחה יותר אצל אנשים שקשה להם לדמיין את ה"אני העתידי שלהם", וכך ה"אני העכשווי", כלומר הסיפוקים המיידיים, לוקחים את השליטה. תתחמק עכשיו, תשלם אחר כך. אבל כשה"אני העתידי" ניצב לך מול העיניים (במחקרים עשו את זה בעזרת תמונות דיגטליות של הנחקרים שהזדקנו לנגד עיניהם), קשה לך יותר להדחיק את העובדה שהזמן עובר ושצריך להתמודד עם דברים.

מה שמביא אותנו לבעיה האמיתית: דחיינות סמויה. גם אנשים שנראים מתפקדים, חרוצים ומוצלחים נגועים בדחיינות. מדובר באנשים שכן עושים דברים חשובים, נגיד להתחתן או לסיים תואר, אבל דוחים את הדברים החשובים באמת: טיפול נפשי, פתרון מצוקה סמויה, שינוי חיים גדול. הם מודעים לבעיה, הם מאמינים שיום אחד הם יגיעו אליה, אבל לא עכשיו כי הם עסוקים בדברים ממש חשובים. רובנו, בנוסף לדחיינות הרגילה, גם דחיינים סמויים. מדובר בתהליכים שקשורים למנגנוני הדחקה ששכללנו במשך שנים, ולהתמודדויות שאין לנו מושג איך לגשת אליהן, אז אנחנו בוחרים בדרך המתגמלת יותר לטווח הקצר – הימנעות. זאת יכולה להיות טראומה, צלקת רגשית, חרדה, אובססיה, כל דבר שהוא לא חריף מספיק בשביל שתתמוטטו אבל גם כואב מספיק בשביל לקבור אותו עמוק, אבל לא מספיק.

לא משנה כמה אתם מרוויחים או איזו משפחה מדהימה הקמתם, רוב הסיכויים שיש לכם איזו מצוקה או מועקה לא מדוברת ולא מטופלת שמעיבה על אושרכם אבל אתם פשוט לא מוצאים את הכוחות לקום ולעשות איתה משהו. לבעיות האלו אין דד ליין שיגרום לנו להיכנס לפאניקה ולפתור אותן בסופו של דבר, הן יכולות לרבוץ עלינו לנצח ולרוב יתפרצו במשברי חיים וגיל שבמסגרתם תסגרו את משרד רואי החשבון המצליח שלכם ותעברו לגליל לגדל ירקות.

תנו לבהות

אם כולנו בעצם כאלה דחיינים, יכול להיות שהתפיסה של דחיינות כבעיה בכלל לא נכונה? אולי למרות המוניטין הרע שלה, יש לדחיינות לא מעט יתרונות ששווה לנו לאמץ? התשובה היא כן. נכון, על כל תכונה אנושית בעייתית אפשר למצוא חוקר מפוקפק שיטען שהיא דווקא סבבה, אבל יש גם לא מעט סיבות הגיוניות לגמרי שהופכות את הדחיינות ללגיטימית.

ב-2012 כתב פרנק פרטנוי, פרופסור לכלכלה ומשפטים באוניברסיטת סאן דייגו, את הספר "המתן – האמנות והמדע של העיכוב", שם הוא טוען שדחיינות היא אוניברסלית, כי תמיד יהיו לנו יותר מדי דברים לעשות ופחות מדי זמן. השאלה היא לא אם אנחנו דוחים דברים, אלא האם אנחנו דוחים דברים כמו שצריך. יש שני סוגי דחיינות, דחיינות אקטיבית ודחיינות פסיבית. דחיינות אקטיבית משמעותה שאתה מדחיין משהו שאתה צריך לעשות בשביל לעשות משהו אחר, שהוא בעל ערך גבוה יותר עבורך. דחיינות פסיבית משמעותה סתם לשבת על הספה ולא לעשות כלום בזמן שאתה אמור לעשות משהו אחר, שאותה אפשר גם לכנות סתם עצלות.

לפי פרטנוי, אדם צריך לשאול את עצמו שתי שאלות: מתי זה צריך להתבצע, וכמה זמן ייקח לי לעשות את זה. אם זה צריך להיות מוכן עוד שעה וייקח לי דקה לעשות את זה, עדיף שאמתין 59 דקות לפני שאבצע זאת. אם זה צריך להיות מוכן בעוד שנה וייקח לי חודש לעשות את זה, עדיף לחכות אחד עשר חודשים. דחיינות, כשהיא אקטיבית ומושכלת, תוביל להחלטות טובות יותר ולתוצאות טובות יותר.

via GIPHY

ג'ון פרי, פרופסור בסטנפורד שכתב גם הוא ספר בשבחי הדחיינות בשם "אמנות הדחיינות" טוען שדחיינות מובילה גם ליצירתיות. שלמעשה, לדחות עבודה עלול להיות המנוע של ההתקדמות האנושי. כשאתה דוחה מטלה שלא בא לך לעשות, לעתים תצוץ לך דרך חכמה יותר לעשות אותה ובכלל, "אם תביטו אחורה בהיסטוריה של התרבות האנושית, תגלו שרוב ההמצאות התחילו במישהו שהיה אמור לעשות בכלל משהו אחר באותו הזמן".

פרי מוסיף שבארגונים גדולים העובדים נדרשים למשימות רבות שלרוב אינן חיוניות. דחייה שלהן פעמים רבות תוביל לביטולן, כי יצוץ משהו אחר, דחוף באמת. ובכלל, אנשים צריכים להקשיב קצת יותר לעצמם. דחיינות נותנת לך הצצה למה חשוב לך ומה לא, "אם אתה אדם פרודוקטיבי, הרצון לדחות משימה אולי מעיד שאין בה ערך רב עבורך". לפעמים התת מודע שלנו יודע לפנינו מה מתאים לנו ומה לא. כמובן שמדובר בטיעון שקצת בעייתי לקבל, במיוחד כשהתת מודע שלנו מעדיף שלא נלמד, נעבוד או ננקה, רק נרבוץ בפייסבוק כל היום כמו לוזרים.

העניין הוא שבין אם אנחנו סמויים, גלויים, קלים או כרוניים – כולנו דחיינים. זאת תכונה כל כך אנושית שכשחושבים על זה, המוזרים האמיתיים הם הלא דחיינים, הרובוטים שמקבלים מטלה וניגשים אליה באותו היום כאילו אין להם חיים או דברים לראות בטלוויזיה. אז כן, עדיף לשמור את הדחיינות בפרופורציות שלא יובילו לפיטוריכם, אבל חשוב לזכור שראשיתה של כל מחשבה עצמאית ונון-קונפורמיסטית היא במשפט "אבל לא בא לי" ושבסך הכל, רוב הדברים בעולם באמת יכולים לחכות למחר.

10 עצות לדחיין ששונא את עצמו:

  1. כולם דחיינים. אתה לא האדם היחיד שמגיע לסוף פיד הפייסבוק אז די לשנוא את עצמך, זה בזבוז הזמן הכי גדול. כשאתה צועק על עצמך בפעם האלף לקום ולעשות עם עצמך משהו, תזכור את מה שאמר חוקר הדחיינות פרופ' ג'וזף פרארי: "לומר לדחיין כרוני 'פשוט תקום ותעשה את זה' זה יעיל בערך כמו לומר לאדם בדיכאון קליני 'פשוט תתעודד'".
  2. תמצא ברשימת המטלות את הדבר הכי קל ומהיר, ותתחיל ממנו. ככה גם יהיה לך וי ראשון לרשימה, וגם תרגיש כמו אדם תפקודי ולא כמו שק של אכזבות.
  3. תבחר מקצוע שמתאים להרגלים שלך. למרות החשש של דחיינים מדד ליינים, זה הדבר העיקרי שהם צריכים. לא עבודה שנמדדת בסוף כל שנה או רבעון, אלא כזאת שהתפוקה וההספקים בה הם יומיים או שבועיים. בקיצור, לך להיות עיתונאי.
  4. דחיינות דומסטית היא המתעתעת מכולן. מבחוץ אתה נראה כמו אדם נורמלי, אף אחד לא יודע שאתה חי בבריכת עובש. אז הנה עצה לפריבילגים: קחו עוזרת. ואם ידכם אינה משגת, תשדלו לארח על בסיס קבוע, המבוכה תגרום לכם לנקות. אגב, דחיינות דומסטית משתפרת פלאים עם לידת ילד, בעיקר כי אין לך ברירה. הבקבוקים צריכים להיות שטופים, הרצפה צריכה להיות נורמלית עבור תינוק זוחל. למרות שילדים מעמיסים לכלוך וחפצים, רוב הבתים דווקא משתפרים עם הצטרפותם למשפחה. דחיינות ביתית נוספת היא כזאת הקשורה לתיקונים. כמה דחיינים צריך כדי להחליף נורה? שישה. חמישה שישבו בחושך ואחד שיגיע מחר. אנחנו מכירים אתכם, האנשים ששוטפים ידיים בברז שבור שמוציא רק מים רותחים כי הם לא מזמינים אינסטלטור. במקרה הזה האפשרויות הן להשיג בן או בת זוג יותר תפקודיים בתחומים האלו, או פשוט להנמיך סטנדרטים.
  5. דחיינות קוסמטית. בחורף איש לא יידע שאת חיה בסוודר של שיער אנושי, בקיץ תמצאי עבודה מהבית. או, פתרון פשוט יותר: לייזר.



  6. דחיינות ביורוקרטית. העניין הוא לא לשלם את החשבונות, אלא לפתוח את המעטפות. ברגע שתעברו את המשוכה הזאת, כבר תצליחו לעמוד במשימה. גם כאן יש עוד פתרון די פשוט – תעשו הוראות קבע להכל. אולי זה יגרום לכם להפסיד כסף מדי פעם על חיובים כפולים, אבל דחיינים יעדיפו להפסיד כסף מאשר להתמודד עם מעטפה ממי אביבים.
  7. דחיינות רפואית. אתם מסתובבים עם שלוש הפניות פגות תוקף בתיק? אתם דחיינים רפואיים. בחיים לא הייתם מתעלמים מבדיקה חשובה של הילד, אבל על עצמכם אפשר לפסוח. הטקטיקה היחידה נגד דחיינות רפואית היא הפחדה. אתה לא מסוגל ללכת לצילום ההוא שקבעת לפני חודשיים? כנס לגוגל, הקש "סרטן", עיין. בהצלחה.  
  8. תקבעו לעצמכם חוק: לא משקרים. כלומר, לא משקרים הרבה. אחת מתופעות הלוואי של דחיינות כרונית היא ההיסחפות לסחרחרת שקרים, החל מ"לא היה לנו חשמל 48 שעות ובגלל זה לא שלחתי את העבודה", או "אה, באמת? לא הגיע אלייך המייל?" או "נהרס לי המטען של הלפטופ ואין כזה בארץ". דחיינות שמלווה בשקרים גובה מחיר נפשי. אתם יודעים שאתם משקרים, הצד השני יודע שאתם משקרים, זה פוגע בכם מקצועית ואישית. זה סבבה להשתמש בזה פעם או פעמיים אבל אם זה קורה על בסיס קבוע זאת כבר בעיה. אז הנה החוק – אתם לא משקרים. ברגע שהאופציה הזאת כבר לא קיימת, יכול להיות שתגלו שעדיף לכם כבר לעשות את המטלה המעיקה הזאת מאשר להתמודד עם אי הנעימות מול הצד השני.
  9. פרק כל משימה לזמן המשוער שייקח לך לבצע אותה. ואז תהיה ריאלי ותוסיף שעתיים. 
  10.  תתגמל את עצמך בפרסים. דחיינות < פחמימה.