למרות שמו, אלוהים לא נתן הרבה לאלנתן. בן שנה וחודשיים, הרופאים אומרים שלא יחגוג חמש. ראיתי את הלב שלו פועם. מתכווץ ונרפה, ממלא את הגוף הקטן שלו בחיים. הלב הזה נולד פגום, ועכשיו, מולי, על שולחן הניתוחים בבית החולים וולפסון, מתקנים אותו. פגום ככל שיהיה, הלב החשוף הזה הוא הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.

אלנתן אברה אטלאו נולד ב-2014 באדיס אבבה, בירת אתיופיה ואחת הערים הכי מתקדמות באפריקה, שעדיין נראית כמו קהיר בשנות השבעים. הסמארטפונים אמנם הגיעו לאדיס, אבל אנטיביוטיקה או טיפול רפואי טוב עדיין קשה להשיג. עם לידתו, נתנו לו הרופאים תאריך תפוגה. הוא סובל ממום נפוץ שמונע מהדם שלו להתחמצן, וככל שהזמן עובר העור שלו הולך ומכחיל. במקרה הטוב, עם תמיכה וטיפול מצוינים, הוא יחיה כמה שנים. על המקרה הפחות טוב עדיף לא לדבר.

14 חודשים מאוחר יותר, בחולון, הלב של טצייגי, אמא של אלנתן כמעט קופא. היא יושבת בשקט, כמעט לא מדברת, מחכה במתח לשמוע מה קורה בתוך חדר הניתוח. "אלנתן היה חלש, בכה הרבה, ולא הצליח להירגע. הוא לא רצה לשחק וגם לא לישון. לפני שלקחו אותו לניתוח, נישקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושיהיה בסדר". עכשיו רק צריך לחכות לראות את המבט על פני הרופאים, עוד נקודה – אולי המפחידה ביותר – במסלול הארוך מאתיופיה לחדר הסטרילי בוולפסון ובחזרה. "הבן שלי קיבל הזדמנות לחיות", אומרת טצייגי, "אמרו לנו שאלנתן חייב ניתוח או שהוא ימות. אפשר לחכות שאולי יגיע מומחה לאדיס אבבה, או שאם יהיה לו מזל ישלחו אותו לניתוח בישראל. אז היה לו מזל, כל הילדים כאן ברי מזל, כי הם קיבלו תקווה וסיכוי לחיות, ומצד שני כואב להם נורא".

פעם אחת בשנה מגיע לאתיופיה צוות רפואי מבית החולים וולפסון ששותף לעמותת "הצל ליבו של ילד", כדי לבדוק את הילדים שסובלים ממחלות לב, לבחון מי מהם יכול להגיע לישראל ולקבל חיים, ומי מהם איחר את המועד. אני זכיתי להצטרף למסע הזה, אבל מי שמלווה את הילדים באופן קבוע היא גלילה אבבאו טקל, אחות ראשית בבית החולים בלק לאיון באדיס אבבה. רוב הילדים הם מתחת לגיל 10, ועושים את המסע המבהיל הזה, כמה חודשים בין יבשות, בתי חולים, לתוך חדר ניתוח, חדר התאוששות והחלמה, בלי אבא ואמא, אחים או חברים. רק הם והכאבים והפחדים והתקווה שאחרי כל זה ירגישו קצת יותר טוב. גלילה כאן איתם לתרגם, להרגיע, לחבק, ללטף ולנחם. עכשיו היא אוחזת בידה של אמו של אלנתן, מנסה לרכך את הזמן הבלתי נסבל.

במחלקת כירורגית ילדים בוולפסון מתרוצצים ילדים בכל הצבעים, הם הגיעו מעזה, טנזניה, קניה, כורדיסטן, אתיופיה ועוד מדינות עולם שלישי. דבר אחד ויחיד משותף לכולם: צלקת שמפלחת את בית החזה שלהם, מזכרת נצחית שקיבלו בזכות העמותה הזאת. בחדרו של אלנתן שוכב גם עבל, בן 7 עם החיוך הכי יפה בעולם. גם הוא הגיע לעבור כאן ניתוח, והוא נמצא כאן לגמרי לבד. האחות הראשית נאווה גרשון עוברת בין הילדים, דואגת לבריאותם אבל לא רק, היא גם אופה עוגות וקונה להם צעצועים. רוב הזמן שמח במחלקה, אבל עכשיו קצת עצוב. שני ילדים שהגיעו דרך העמותה, לא שרדו, וגלילה מפורקת. "כשזה קורה אני אומרת לאימא שהיא הכי טובה שיש, שהיא עשתה הכל בשביל הילד שלה, אבל לא יכלה לתת לו חיים". כף ידי שמונחת על כתפה לרגע, גורמת לגלילה לפרוץ בבכי. בחצי השנה האחרונה היא ממלאת צרכים של אחרים, רחוק מהבעל שלה, באתיופיה וברגע שמישהו מסתכל עליה, רואה אותה לרגע, את הצרכים והרגשות שלה, היא לא יכולה להחזיק את הדמעות. "אנחנו מאבדים כל כך הרבה ילדים באדיס", היא אומרת בבכי, "אין לנו יכולת לתת להם טיפול טוב ולנתח אותם, כל הזמן אני רואה ילדים מתים".

פתאום נשמע קול קטן ואופטימי בערבית, הוא שייך לד"ר אלונה ראוכר שטרנפלד, קרדיולוגית בכירה שמכירה את כל הילדים האלו מבחוץ ומבפנים. בעשרים השנים שעברו מאז החלה לעבוד עם העמותה היא למדה כמה שפות זרות כדי לתקשר עם הילדים. היא בודקת את המחלימים ומספרת על המקרה הנוכחי, ילד מטנזניה שעבר ניתוח לב פתוח לפני ארבעה ימים: "זה ילד שנולד עם לב תקין לחלוטין ובגלל סטרפטוקוק, חיידק הכי פושט שיש, שלא טופל באנטיביוטיקה, נהרסו לו מסתמי הלב. הוא קטנצ'יק, זה ילד בן 12 שנראה בן 7. הוא רזה, כחול, עור ועצמות כמו שהסבתות אומרות. הכי כיף יהיה כשנחזור לראות אותו בטנזניה, הוא שקל 17 קילו לפני הניתוח ושם הוא כבר ישקול 40. זה מטורף".  

רגע, אמא של אלנתן נקראת לטיפול נמרץ. הניתוח הסתיים, הכל נראה בסדר כרגע, והיא זוכה לראות את בנה לרגע. אוויר, הקלה, אלנתן יהיה בריא. "זו לא פרוצדורה פשוטה, אבל בהחלט שגרתית", מסבירה ד"ר ראוכר שטרנפלד, "זה ניתוח לב אמיתי, צריך לחבר את הילד למכונת לב ריאה, בזמן שהכירורג מתקן את הלב. אם הוא לא היה עובר את הניתוח אלנתן היה נהיה יותר ויותר כחול ובסופו של דבר מת, האימא הייתה מגדלת אותו עד גיל 3, 4, 5. ועכשיו, אחרי הניתוח, הוא יחיה".

חודש ימים אחר כך, אני פוגשת את אלנתן ואימו בבית הילדים של העמותה. בית של קסם, שבו אפשר לראות ילדים מכל העולם משחקים יחד, אין להם שפה משותפת, הם לא צריכים שפה, יש להם שמחת חיים. אלנתן לבוש בג'ינס וחולצה שקיבל כאן, חדשים ויפים, וגם ים צעצועים. עבל עסוק עם הילדים בהכנת מסכות צבעוניות. "זהו, הם חזקים מספיק לחזור הביתה", אומרת אימו של אלנתן ואורזת את הציוד שקיבלה פה, תרופות, מתנות, בגדים נקיים. "החיים שלו ניצלו כאן", היא אומרת, "אבל אנחנו מתגעגעים הביתה".

הצל ליבו של ילד (צילום: עודד קרני)
מקבלים צעצועים, בגדים חדשים, לב מתוקן. בית הילדים של העמותה | צילום: עודד קרני

אני נוסע וכשאחזור לא אצטרך יותר לקחת תרופות

שלושה חודשים אחרי שהגיעו לישראל, אנחנו נפגשים כולנו בשדה התעופה בן גוריון. אלנתן ואימו, עבל, טדילה המתוקה בת ה-9, האחות גלילה וגם חמש נשים מהצוות של וולפסון ו"הצל לבו של ילד", שיוצאות להחזיר את הילדים הבריאים לביתם, ובעיקר כדי לאתר ולבחון כמאתיים ילדים נוספים שמועמדים לעבור ניתוח מציל חיים בישראל. הילדים נרגשים לחזור הביתה ולעלות על מטוס בפעם השנייה בחייהם. כשאנחנו נוחתים באדיס אבבה סף הרגשות מגיע לשיא. מתוך קהל מקבלי הפנים מגיח אביו של אלנתן, רץ לחבק את הבן שלו: "התגעגעתי כל כך", הוא קורן, "עבר כל כך הרבה זמן שהוא בטח מכיר אותך טוב יותר מאותי. אבל העיקר שהוא בריא", אחר כך, בדיוק כמו שאר ההורים הנרגשים, הוא מזיז קצת את החולצה של אלנתן ובודק את הצלקת החדשה.

בדרך למשפחתו של עבל, אנחנו פוגשים את חבר הכנסת לשעבר אדיסו מאסללה שהתנדב להיות המתורגמן שלנו לימים הקרובים. "המשפחה של עבל לא יכולה לשלם עבור הטיפול, כמו הרבה משפחות אחרו. המשטר הקומוניסטי הותיר את המדינה בהרס כלכלי טוטלי", אומר אדיסו. עד שיתאקלם, עבל מתאכסן עם משפחתו אצל הדודה באדיס, הם שייכים למעמד ביניים מה שאומר בית גדול יחסית, אבל אין בו רצפה, אסלה או מים זורמים. בני המשפחה רצים לנשק את הנס הפרטי שלהם, שחזר מישראל גיבור וקצת אחר. "האימא לא ראתה את הילד שלושה חודשים", מסאלה מסביר, "הייתה דאגה גדולה, אבל אחרי שהאחות גלילה התקשרה לספר שהילד עבר את הניתוח בהצלחה נורא שמחנו". עבל אובחן לפני שנה, כשהיה בן 6, "הוא היה חלש מאוד ולא רצה לשחק", מספר אביו, "הוא הוריד בבת אחת המון במשקל, נהיה רזה מאוד והסבירו לנו שהוא חייב ניתוח. כששמענו שהוא יטוס לישראל הרגשנו שהתפילות שלנו נענו", דמעות זולגות מעיניו, "כשהיה חולה הקשר שלו עם החברים הלך ופחת, ראינו אותו מדרדר. אני בוכה כי זה הבכור שלנו ומעולם לא דמיינו שנאלץ להיפרד ממנו לשלושה חודשים בגיל כזה, זה היה קשה מאוד. לפני שיצא לדרך הוא אמר לנו 'אני נוסע וכשאחזור לא אצטרך יותר לקחת תרופות', ועכשיו כשהוא חזר לחיק במשפחה בבריאות טובה, אני לא יכול שלא לבכות". בשלב הזה מתכנסת כל המשפחה ופוצחת בתפילה ספונטנית שהופכת לשיר אמוציונאלי מדהים, אימא של עבל נופלת על הקרקע זועקת, צועקת, שרה שיר תודה לאלוהים.

הילדה בת 5, היא לא יכולה ללכת לבית ספר כי היא חלשה מדי

למרבה הצער לצוות הרפואי שכולל את דר' ראוכר שטרנפלד, הטכנאית הרפואית יפעת ברוש, והאחות הראשית גרשון לא היה זמן לחזות בתוצאה המרגשת של עבודתן. הן כבר עמוק בתוך החיפוש אחר הלבבות הבאים. רופאה מקומית מובילה אותן לחדר טיפולים במחלקת הילדים בבית החולים בלאק לאיון, שנמצאת בקומה השביעית. אין מעלית. אולם המתנה מלא בילדים והוריהם, חלקם צעדו במשך ימים כדי להגיע לכאן, בשביל הסיכוי להציל את ילדיהם. התור ארוך ובינתיים הילדים משחקים בבלונים שהביאה עבורם תמר שפירא, דוברת ואחראית קשרי חו"ל של העמותה. הקירות מתקלפים, אין כסאות לשבת עליהם, ויש גם כמה אנשים, ספק חולים ספק חסרי בית, שתופסים תנומה על הרצפה המאובקת. הקוסמות מישראל פורסות את הציוד, בסך הכל שני מכשירי אקו לב פשוטים, שכאן נראים כאילו הגיעו מהחלל. האחות גרשון מתחילה למיין את הילדים, ראשית הגדולים יותר, כדי שיהיה מספיק זמן להרדים את הקטנים. היא אחראית על המיון הראשוני וגם על קצב העבודה של ברוש וראוכר שטרנפלד. חשבון פשוט קובע עשר דקות לכל ילד, גג. "אלונה את לא עומדת בקצב", היא נוזפת ברופאה, "יפעת אין מקום לרגש", היא רודה גם בטכנאית. גרשון מסתבר מתפקדת גם כאחראית מצב הרוח של הצוות הישראלי, ודואגת להפסקות קפה קצובות ולבננות להרמת הסוכר בגופן. "עד עכשיו ראינו 15 ילדים, זה לאט מדי", היא מסבירה תוך כדי שהיא מקבלת את המטופל הבא, "אני ממיינת את הילדים ובודקת גיל ומשקל, האם הם סובלים ממחלות זיהומיות (במקרה כזה היא מצמידה כפפות חד פעמיות לטופס), אני רואה אם הילדים כחולים, אם הם במשקל נמוך, אם יש מחלות רקע, כל מה שיכול לתת לנו אינדיקציה על מצבם". אחת השאלות בשאלון של נאווה היא האם הילדים הולכים לבית הספר או משחקים עם חבריהם, שאלה פשוטה כל כך, כמעט לא הגיונית, אבל במדינות עולם שלישי זו האינדיקציה הטובה ביותר לברר עד כמה הילדים חולים. "הילדה הזאת בת חמש", היא מציגה את המקרה החדש, "היא לא יכולה ללכת לבית הספר, כי היא חלשה מדי. ההורים שלה אומרים שהיא כל הזמן עייפה. היא אמנם לא כחולה, אבל רואים שהיא לא נושמת טוב. כנראה סובלת מאי ספיקת לב, נעשה לה בדיקה ונראה איזה קדימות אפשר לתת לה, כי בינתיים היא לא הולכת לשום מסגרת חינוכית". הבא בתור הוא מה שנקרא ילד כחלוני, "למרות שצבע העור מקשה לראות עד כמה הוא כחול, מבנה הציפורן שלו מעיד על אחוז חמצן בגוף, הייתי בודקת את זה, אבל אין כאן את הציוד המתאים. הבא בתור!".

על המיטה של ד"ר ראוכר שטרנפלד שוכב מטופל מספר 16 ליום זה, והשעה עוד לא 11:00. היא נראית קצת מיואשת ונאלצת להסביר: "זה ילד עם היצרות קשה על המסתם האורטלי, מה שאומר שבכל רגע נתון, בכל פעילות גופנית גם הפשוטה ביותר, הוא יכול לעשות הפרעת קצב או חסימה על מוצא חדר שמאל ולמות. נתתי הוראה שלא יעשה כל פעילות גופנית, אם זה היה ילד ישראלי הוא היה עוד היום על שולחן הצינתורים, ועד אז הייתי מרשה לו מקסימום להיכנס לאוטו או למעלית, אבל הילד הזה נמצא בקומה שביעית בלי מעלית, אז איזה ערך יש להמלצה שלי?", היא רושמת על הטופס שלו 3 פעמים את המילה דחוף ומקווה בכל ליבה שכבר בעוד שלושה ימים הוא ייצא לישראל. "קורה לא פעם שאנחנו מזמינים ילדים לישראל, ואני שואלת על ילד ואומרים שהוא כבר נפטר". ואיכשהו אלונה כבר קיבלה מבנה טבעי של חיוך על הפנים, היא לא נסדקת, לא נשברת, גם לא כשהיא נאלצת, בערך אחת לשעה, לבשר להורים שכבר מאוחר מדי להציל את הילד שלהם. "אני חייבת לשמור על אופטימיות. בסופו של יום את מי אנחנו זוכרים, זה את אלו שמתו".  אלונה הגיע לבית החולים וולפסון כמתמחה צעירה ב-1994, ומיד חברה לד"ר עמי כהן ז"ל, שהתחיל אז את הפעילות של "הצל ליבו של ילד". "אני גדלתי עם התכנית", היא אומרת. מאז היא כבר ביקרה אין ספור פעמים בטנזניה, זנזיבר, אתיופיה, אנגולה ועוד. "הוא היה אדם מדהים שעלה לארץ מאמריקה והקדיש את חייו לתת מהיכולות של העולם המערבי לילדים שידם אינה משגת. את רוב הילדים אנחנו מצליחים להציל, אבל אחד לכמה ילדים אני צריכה להגיד למשפחות שגם ב-2015 יש מומים שאי אפשר לתקן".

הצל ליבו של ילד (צילום: לירון שמם)
אין כבישים, אין מים זורמים, החשמל זורם לסירוגין והעוני הוא מצב . נתון. אתיופיה | צילום: לירון שמם

אין כבישים, אין מים זורמים, החשמל זורם לסירוגין והעוני הוא מצב נתון

הרגעים האופטימיים בימים עמוסי החולי, הזיעה, הזבובים והריחות הקשים, שייכים לבוגרי התכנית שעברו ניתוחים בישראל לפני כמה שנים ובאים לביקורת ובעיקר לומר שוב תודה לאנשים שהצילו את חייהם. ניכר שלא רק הלב שלהם תוקן, הם נקיים יותר, מסודרים, דוברי אנגלית טובה, ילדים שהחליטו להפיק את המקסימום מחייהם. כזו היא בטי-ליין שעברה את הניתוח בישראל לפני שמונה שנים, כיום היא בת 13. "אני זוכרת שהיה כיף בישראל, שהרופאים היו מאוד נחמדים ועזרו לי, אני רוצה להודות להם", מה שאמור להיות חוויה טראומתית עבור ילדים, לפחות ילדי עולם המערבי שעסוקים יותר בפסיכולוגיה ופחות בהישרדות בסיסית, זכור כאן כתקופה מאושרת עבור המקומיים, "לפני הניתוח לא יכולתי לרוץ וגם לא ממש לדבר, הייתי שונה משאר הילדים. אבל עכשיו אני יכולה לשחק, אני יכולה להיות מה שאני רוצה, כמו כל החברים שלי. אני הולכת לבית הספר ורוצה להיות רופאה, כדי לעזור לילדים האלו, כמו שעזרו לי".

אחרי יומיים עמוסים באדיס אבבה, הצוות ממשיך לג'ימה, עיר בדרום אתיופיה שגורמת לאדיס להראות כמו מנהטן. ג'ימה משקפת את המצב ברוב רחבי אתיופיה, אין כבישים, אין מים זורמים, החשמל זורם לסירוגין והעוני הוא מצב נתון, ללא הבדלי דת גזע ומין. בג'ימה יש מרכז אוניבסיטאי רפואי גדול, ובו פועל הקרדיולוג פרופ' אברהם, שבמסגרת התכנית עבר התמחות בישראל. בשנה שחלפה מאז הביקור הקודם של הצוות הישראלי, פרופ' אברהם גייס מועמדים רבים לניתוח, וניסה להחזיק אותם בחיים. המרכז הרפואי הזה נראה כמו אורווה אחרי הפצצה גרעינית. בחיי שכל אחד מאתנו היה מעדיף למות במקום מאשר לעבור שם כל פרוצדורה רפואית. קופים מסתובבים בין המחלקות, בחצר ילדים עושים את צרכיהם, החום בלתי נסבל, דוחק, צפיפות וריח אנושי בלתי סביר. זה לא ריח זיעה של אנשים הזקוקים למקלחת, זה ריח של אנשים שלא התקלחו כל חייהם, ניחוח מתקתק של ריקבון וחולי, שנכנס לנחיריים ולא עוזב. אבל בנות הצוות הרפואי של וולפסון דווקא מרוצות מהתנאים, הפעם מיקמו אותם בחדר לימוד, והוא כנראה לוקסוס לעומת מה שחיכה להן בביקור הקודם. פרופ' אברהם זכר שיש לישראליות חיבה להגיינה וקנה עבורן סדינים נקיים, עליהם ישכבו עשרות ילדים ביומיים הקרובים. התור מחוץ לחדר משתרך, בתחילתו שורה של נשים מניקות, אחר כך ילדים שיכולים לעמוד לבד ולבסוף בני נוער. הנחמה היא שבין כל הזוהמה והחולי, יש לא מעט בוגרי תכנית מאושרים, כמו המטופל הראשון. ברוש הטכנאית הרפואית, בעלת הלב הרגיש בחבורה, צוהלת לפגוש בוגר טרי: "היו לו תוצאות מרהיבות, הוא עבר את התהליך בפברואר האחרון!", אביו של הילד ממהר ללחוץ את ידה של ד"ר ראוכר שטרנפלד, אלא שזו אוחזת במתמר ובודקת בוגר תכנית אחר: "זה באקלו, היום הוא בן שמונה" היא מסבירה, "היה לו מום יחסית פשוט, הוא אמור היה להיות מנותח בגיל חצי שנה, אבל מין הסתם לא ראה רופאים. כשהגיע אלינו בגיל גדול יחסית עיקר ההתעסקות הייתה עם הסיבוכים. למרות שהמום לא מורכב הוא הפך להיות מורכב. הוא עשה לנו בית ספר הילד הזה, והנה תראי, עכשיו הוא מושלם", פרופ' אברהם מוסיף: "כשראיתי אותו לראשונה, בגיל 6 פחדתי שהוא לא כשיר לניתוח, אבל הנה זה קרה".

בינתיים מגיעה נערה חדשה למיטת הטיפולים של הדוקטור, היא מציעה לה סדין נוסף לכסות את שדיה, הנערה לא כל כך מבינה מדוע: "באפריקה הם מסתובבות חופשי אבל אנחנו בקריטריונים מערביים", היא מסבירה, "אני מתנהגת איתה כמו שהייתי רוצה שיתנהגו עם הבת שלי", היא מציצה בטופס וכל מה שניתן ללמוד על מצבה הוא גילה. אלונה מגלה שגם היא סובלת מפגם כתוצאה מסטרפטוקוק שתקף את הגרון ובהעדר טיפול אנטיביוטי עשה שמות בלב. עניין די נפוץ פה. "הילדה הזאת נולדה עם לב בריא ובגלל שלא קיבלה טיפול בפניצלין עכשיו יש לה נזק רציני. נביא אותה לארץ, נטפל בה וניתן לה אנטיביוטיקה לכל החיים".

הצל ליבו של ילד (צילום: עודד קרני)
אלנתן ואמו טצייגי, מתכוננים ליציאה מבית הילדים ולנסיעה בחזרה לאדיס אבבה | צילום: עודד קרני

אלונה נתקפת רעב, וכמו רצי מרתון, היא נגשת הצדה, שואבת בננה, קצת מים וחזרה לעבודה. אחרת יהיה לה עסק עם האחות גרשון שמנהלת לו"ז קפדני ומזכירה להן בכל רגע כמה פציינטים כבר נבדקו וכמה עוד מחכים. כדי לאתר ולתקשר עם המקומיים הצוות הישראלי נעזר ברופאים מקומיים, "פרופ' אברהם הוא איש שנלחם על הזכות להיות רופא", מספרת לנו ד"ר ראוכר שטרנפלד, "הוא גדל בכפר שבו לא היה בית ספר, אז הוא הלך כל בוקר חצי שעה ברגל לכפר סמוך, כשהגיע לגיל חטיבה, לא הייתה כזו בכפר הסמוך, אז הוא הלך שעתיים ברגל לכל כיוון רק כדי ללמוד. כשהגיע לתיכון, הוא כבר נאלץ לעזוב לעיר גדולה וחי בגיל 14 לבדו. לפני שש שנים הוא הגיע להתמחות בישראל בקרדיולוגית ילדים, הוא מוכשר בצורה בלתי רגילה". במיטה הסמוכה ברוש מודיעה למשפחה שהילד המתוק ששוכב על מיטה אמנם חולה, אבל יגיע לישראל בקרוב. ההורים נרגשים כאילו בישרו להם שזכו בלוטו. האמת, למה כאילו, הוא זכה במשהו יקר יותר, הוא זכה בחיים. החיים האלו, קשה להאמין, עלותם בסך הכל 10,000 דולרים, שכוללים טיסה, שהות בבית הילדים, ניתוח וטיפול רפואי מלא.

אין לה חיים, אין לה עתיד. זה הורג אותי. אותה אני אזכור בסוף היום הזה

ברוש מתכוננת לקבלת חולה חדשה, אבל ברגע שהיא רואה אותה ואת אביה פניה קופאות. היא מזהה אותם מהביקור הקודם. כבר אז נאלצה לבשר להם שלא תוכל להציל את הקטנה, אולי בת חמש. הילדה נראית חולה מאוד, עיניה אדומות מאוד, היא קטנה וכחושה, רגליה וידיה מעוותות. "זה הרגעים הכי קשים", אומרת ברוש ומביטה באב האומלל, "אני מבינה אותו, הוא הגיע בפעם הקודמת ואם היא תחייה עוד שנה, הוא יגיע שוב. ואין לי מה לעשות. גם אני הייתי מגיעה שוב. אני לא יודעת מה לעשות. הוא מסתכל עלי ומה אני אגיד לו?". אני שואלת כמה זמן נותר לילדה לחיות, יפעת מתקשה לומר את האמת: "אין לה חיים, אין לה עתיד. זה הורג אותי, אין לי מה להגיד, אין מילים. אותה אני אזכור בסוף היום הזה, זה מה שנתקע לך בראש". ברוש היא אימא בעצמה, כמו כל אחת בצוות הזה, וזה משפיע על עבודתן מאוד: "מאז שהפכתי לאימא זה לא אותו דבר, את רואה את הילד שלך בכל ילד ששוכב פה על המיטה". לברוש אין זמן להתאושש או להתבוסס ברגע המחניק הזה, היא נאלצת מיד לדלג לחולה הבא, וממלמלת "אולי עדיף שכך".

לפתע נפתחת דלת המרפאה המאולתרת וממנה מגיח נער בן 15, לבוש בבגדים נקיים יחסית, הבנות עוזבות הכל ורצות לחבק אותו. שמו אליאס, הוא נרגש מאוד, בוכה, וכולנו אחריו. גרשון מבקשת ממנו ללכת הלוך חזור ומסבירה: "כשאליאס היה אצלנו חוץ מניתוח לב הוא גם עבר ניתוח אורטופדי, היה לו מום בכף הרגל, שמנע ממנו ללכת. הוא היה חודש וחצי על כסא גלגלים, עבר המון פיזיותרפיה ועבד מאוד קשה. הפריע לו שהוא לא יכול היה לשחק כדורגל, והנה תראי עכשיו הוא רץ", לידה גם ברוש צוהלת: "הוא הגיע כל כך חולה", היא נזכרת, "הייתה לו מיימת קשה בבטן שהייתה מאוד נפוחה וכשהוא הגיע למרפאה הוא התיישב על המיטה והתחיל לדבר באנגלית, שזה תמיד מפתיע. הוא הביט בי ושאל 'האם את יכולה לתקן אותי? פליז פיקס מי, אני רוצה ללכת לאוניברסיטה". גרשון מוסיפה: "הוא עבר עינויים ותראי אותו, הוא מקסים, הוא גדול ועכשיו גם ילד רגיל". אליאס מוחה את הדמעות, הוא כובש, אלגנטי וג'נטלמן אמיתי. "הייתי מאוד חולה", הוא אומר, "לא יכולתי לשחק או ללכת לבית הספר, לא יכולתי לאכול. שמחתי כל כך להגיע לישראל, ידעתי שיתקנו את הלב שלי אבל לא האמנתי שיתקנו גם את הרגל שלי, ועכשיו אני שמח. כשאגדל אני רוצה להיות רופא כמו פרופ' אברהם".

הצל ליבו של ילד (צילום: עודד קרני)
עוד חיבוק לפני החזרה הביתה | צילום: עודד קרני

אליאס מתעקש לארח יפה את הצוות הישראלי, הוא דואג שנאכל ונשתה ואחר כך עובר בין החולים ודואג גם להם. אליאס אמור להיות סיפור ההצלחה, הדוגמא והמופת, הנחמה של הצוות הישראלי שבדק כ-160 ילדים בארבע ימים, הצוות שיעניק בחודשים הקרובים חיים חדשים לרובם, אבל יזכור את אלו ששלחו הביתה, לגסוס בתנאים לא אנושיים. החיוך של אליאס אמור להיות התכלית, המזכרת. אבל אז הוא עולה על מיטת הטיפולים לביקורת וברגע אכזר אחד הכל מתהפך. "הלב שלו מאוד גדול, לא טוב", ד"ר ראוכר שטרנפלד נאלצת לקבוע ברעד, היא נאלצת לקבוע שעליו לשוב לישראל ולעבור עוד ניתוח בדחיפות. היא מנסה לנחם ואומרת שהוא יהיה בסדר, אך עם זאת מסבירה שהתליך קשה יותר עבור ילד שעבר אותו יודע למה לצפות. דמעות האושר של אליאס מתחלפות בדמעות של פחד וכאב, ומולו, ליבן של הבנות, אלו שתיקנו מאות לבבות בחייהן, ליבן שלהן נשבר עכשיו. והן יודעות שלב פגום אפשר לתקן, אבל גם בעולם המערבי אין תרופה ללב שבור.

עמותת "הצל ליבו של ילד" מגייסת בימים אלה תרומות על מנת להקים לראשונה בית חולים לילדים בוולפסון כדי לתת שירות לילדי חולון, בת ים, יפו ודרום תל אביב וכדי להציל ילדים רבים נוספים מרחבי העולם. לתרומות: 03-5589656, Www.saveachildsheart.org

לכל כתבות המגזין