זה התחיל אצלה בסגר הקורונה הראשון. עם הריחוק החברתי, עם המעבר מתקשורת ישירה לדיגיטלית, משהו עמוק השתנה באופן שבו היא תופסת את עצמה. "כשהכל עבר לווטסאפ הייתי בקבוצת חברות והתחילו לדבר אליי לא יפה, במיוחד מישהי מסוימת. ככה התחיל אצלי חוסר ביטחון והרגשה שאני לא שווה כלום ואין יותר טעם לשום דבר", מספרת גילי (שם בדוי). "מיד אחר כך, בין הסגר הראשון לשני, היינו כמה חברות במלתחות ולאחת מהן לא הייתה חולצה להחלפה. לי ולעוד חברה הייתה חולצה זהה, אבל כשהצעתי לה את שלי היא אמרה שהיא מעדיפה את זאת של החברה, כי שלי בטח תהיה גדולה עליה. זה שבר אותי. מה, אני שמנה? משהו לא בסדר איתי? אז התחיל אצלי הדחף לרדת במשקל. חשבתי שאם ארזה ישימו לב אליי, יתייחסו אליי אחרת".
מה עשית עם הדחף הזה?
"התחלתי לעשות המון ספורט והגעתי למשקל נמוך, אבל רציתי לרדת עוד ועוד וזה לא נעלם. בסגר השני, כשחזרנו ללימודים, הגוף שלי היה מאוד רזה וכל הבגדים היו גדולים עליי. כולם חשבו שמשהו לא בסדר אצלי. לא אמרו לי את זה בעל פה, אבל אפשר היה לראות במבטים. נורא התביישתי, הלכתי עם התיק עליי כל הזמן בגלל הבושה".
במה התביישת?
"ידעתי שזה מכוער, אבל לא יכולתי לעצור את התשוקה לרזות".
ד"ר נגה כרם, מנהלת ומקימת המרפאה (בתמונה): "יש משפחות שהפכו את המזון לדת. אנשי הייטק יצאו בקורונה לטיולי אופניים והרבה פעמים לקחו את הבנות שלהם, שרואות באבא רול מודל. פתאום גם העיסוק בספורט הופך להיות עניין קיצוני"
יש לדעתך סיבה שזה קרה דווקא בשנת הקורונה?
"זאת תקופה שלא יכולנו לצאת, ללכת למסיבות, לפגוש אנשים. את תקועה בין ארבעה קירות וזה דוחק אותך לפינה. אם אין לך בטחון עצמי כלפי אחרים אז אין לך גם ביטחון עצמי כלפי עצמך, ואת כל הזמן מול עצמך בתקופה הזאת. זה מאוד קשה".
גילי, בת 14 מאזור חיפה, היא אחת מכ-60 מטופלות ומטופלים במרפאה לבריאות המתבגר בבית החולים בני ציון בחיפה. עד לפני כשנה טופלו כאן - במרפאה הייעודית הראשונה לבני נוער שנפתחה בבית חולים כללי בישראל, והיחידה הפועלת באזור הצפון - בין 30 ל-40 מטופלים משני המינים. כעת, עקב עומס פניות חסר תקדים ובשל מגבלות כוח אדם, זמן ההמתנה לקבלת טיפול במרפאה עומד על כחודשיים.
במרפאה מדווחים על עלייה של עד פי שניים בפניות על רקע חרדה חברתית וקושי לחזור לבית הספר; המצוקה ניכרת במיוחד בשנתוני מעבר, כלומר מי שהתחילו השנה את כיתה ז' או י', במסגרת חדשה שבה אינם מכירים את המורים או את מרבית חבריהם לכיתה. מורגשת גם עלייה בצריכת קנביס, פורנו והימורים, בפגיעות עצמיות ובחרדות לסוגיהן. בני נוער נורמטיביים, פעילים חברתית ועם משפחות תומכות, הלכו לאיבוד בתוך מציאות מעורערת, נטולת ודאות ונעדרת סמכות. וזה קרה להם בגיל הכי רגיש ופגיע.
כדי לחסוך מהמתבגרים תחושה של אשפוז הוקמה המרפאה מחוץ לבניין הראשי של בית החולים. במבנה הקטן יש חדר ישיבות שמשמש גם חדר טיפולים, ועל השולחן שניצב בו מתנוסס דגלון גאווה. "זאת הצהרה, כולם מוזמנים", אומרת כרם
העלייה הדרמטית ביותר, וכנראה המדאיגה ביותר, היא בפניות על רקע הפרעות אכילה: כ-300 אחוזים בהשוואה לשנה שקדמה להתפרצות הקורונה. פרופ' סילבנה פניג, מנהלת המערך לרפואה פסיכולוגית בבית החולים שניידר, דיברה באחרונה בראיון ל-ynet על עלייה של יותר מ-25% באשפוז בני נוער עם הפרעות אכילה; באותו פרסום דווח כי בבית החולים שיבא, שם פועלת המחלקה הגדולה בארץ למתבגרים הסובלים מהפרעות אכילה, אושפזו 31 מטופלים כבר בשלושת החודשים הראשונים של 2021 - זאת בהשוואה ל-71 מתבגרים בשנת 2020 כולה. ואם בעבר שלטה התפיסה המוטעית שמדובר ב"בעיה של בנות", הרי שלאחר שנה של מגפה ברור שהפגיעה לא פסחה גם על הנערים.
כולם עם קוביות בבטן ומוצלחים, ואתה לא
"בסגר הראשון ראיתי בבית מזרן התעמלות ואמרתי לעצמי שהגיע הזמן לעשות את מה שלא עשיתי עד היום, כי אני מבואס מהחיים שלי כמו שהם ורוצה חיים כמו שאני רואה באינסטגרם. ככה אתה מתחיל לרדוף אחרי זה", מספר דורון (שם בדוי), תלמיד כיתה י"א. "האלגוריתמים של אינסטגרם וטיקטוק עובדים ככה שאם התחלת לעקוב אחרי מישהו, הוא יציע לך אנשים כמוהו. והם כולם עם קוביות בבטן ומוצלחים, ואתה לא, ואתה רוצה להיות כמוהם".
לאן זה הוביל אותך?
"בהתחלה לספורט בקטע אינטנסיבי. אחר כך התחלתי לבשל, גם כדי להיות עסוק וגם כדי להקפיד על מה שאני מכניס לפה, כי אתה רוצה לא רק לבנות מסת שריר אלא גם להוריד מסת שומן, מה שלא שמתי לב אליו קודם ועכשיו אני מאוד מקפיד. אם אני אוכל משהו לא בריא יש רגשות אשם, חרטה גדולה, כי יש לך מטרה ואתה לא רוצה לפגוע בה. אני חושב שכל החברים שלי ככה. יש לנו בשכבה ילד שהיה שמנמן לפני הקורונה והוא מזמן כבר לא, כי הוא נכנס חזק לספורט. אבל עדיין מציקים לו עם זה, כי יש תחרות מי חטוב יותר, מנופח יותר. אם מישהו עוקף אותך אתה צריך להוריד אותו, כי הוא יותר טוב ממך. גם המשפיענים היום הם עם קוביות בבטן, ואני מבין שאנשים לא נראים בחיים כמו באינסטגרם, אבל אתה עדיין חושב וואלה, אם יש אנשים שזה מצליח להם, אז למה שאני לא אהיה אחד מהם".
איך אתה מרגיש היום בהשוואה למה שהיה לפני הסגרים?
"יש לי תחושת בדידות גדולה, חיים חברתיים הרוסים, ציונים הרוסים. היה לי 100 במתמטיקה ועכשיו עדיף שלא אדבר. אין גם משמעות לבית הספר, הוא הפסיק להיות מקום חברתי, רק משהו שצריך לגמור".
במרפאה מדווחים על עלייה של כ-300 אחוזים בפניות על רקע הפרעות אכילה. בבית החולים שיבא אושפזו 31 מתבגרים עם הפרעות אכילה כבר בשלושת החודשים הראשונים של 2021 - זאת בהשוואה ל-71 מתבגרים בשנת 2020 כולה
נדמה ששנת הקורונה תקפה בתנועת מלקחיים את דימוי הגוף המתבגר. צעירים וצעירות שנגזלו מהם הפעילות הגופנית וחופש התנועה בילו את רוב שעות היום באכילה מול מסכים - שמצדם הציגו להם מודל יופי נטול שומן. רבים החלו לעסוק בתזונה ובפעילות גופנית, מראה לנוף הנשקף מהטלוויזיה ומהרשתות החברתיות.
"אנחנו רואים בתקופה הזאת עיסוק מוגבר בבריאות ובאוכל, ויש משפחות שהפכו את המזון לדת", אומרת ד"ר נגה כרם, מנהלת ומקימת המרפאה לבריאות המתבגר. "המלקטים למיניהם או אלה ששומרים על דיאטת פליאו - זה בסדר למבוגר, אבל מתבגר עלול להיתפס לקיצוניות גדולה. דוגמה נפוצה היא של אנשי הייטק שיצאו בקורונה לטיולי אופניים, כי זאת הייתה הדרך היחידה לבלות בחוץ, והרבה פעמים לקחו את הבנות שלהם. הן רואות באבא רול מודל, וגם העיסוק בספורט הופך להיות עניין קיצוני".
כאן, בשילוב של תזונה מוגבלת ופעילות גופנית מוגברת, נפגשים שני המינים. "בעשור האחרון יש עלייה מתמדת בהפרעות אכילה בקרב נערים", אומרת ד"ר כרם. "בחמש השנים האחרונות יש עליה בעיקר בבולימיה, הפרעה שמאפיינת בין השאר מדריכי כושר חטובים. מודל היופי שלהם השתנה, הרי עכשיו הדוגמנים הם כבר לא עם שש קוביות אלא עם שמונה. אתה חייב להיות מנופח לגמרי, ובגלל שיש להם פחות מסת שומן ויותר מסת שריר, לוקח יותר זמן לזהות בעיה אצלם מאשר אצל בנות. הם מסוגלים להגיע למשקל מאוד נמוך ועדיין להמשיך לרוץ קילומטרים כל יום. ויש את אלה שרוצים להיעלם, להיות כמה שיותר רזים".
כשהדרייב המיני יורד אני לא עסוק בשאלה אם אני הומו
הרצון להיעלם באמצעות הרעבה עצמית, אומרת ד"ר כרם, נובע במקרים רבים מבלבול לגבי ההעדפה המינית. "אנחנו יושבים בחיפה, כולם מאוד פתוחים וכולם רצויים כאן, אבל אנחנו עדיין לא תל אביב", היא אומרת. "לבני נוער, ודאי ממשפחות ערביות שחלקן מסורתיות מאוד, קשה יותר לדבר על הדברים האלה".
איזה מין ממשק יש בין אנורקסיה למיניות, להעדפה מינית?
"כמו אצל קורבנות תקיפה מינית, שלעתים תתפתח אצלם הפרעת אכילה, גם במקרה הזה יש איזה היגיון. רקמת השומן היא גם רקמה של הורמונים, וכשהיא קטנה בגלל רעב או הרעבה יש ירידה בהורמונים ובכלל זה בהורמוני המין. הגוף מפסיק להתפתח, חוזר למצב ילדי. אצל הבנות השדיים מתכווצים, אצל הבנים יורד הטסטוסטרון, ולחלק השני של שאלתך - כשהדרייב המיני יורד אני לא עסוק בשאלה אם אני הומו או לא, ואני פחות חרד. זה גם עניין של שליטה, ושוב יש פה קורלציה לפגיעה מינית: ההתנסויות של לא מעט בנים שמהססים ומתלבטים בתחילת הדרך כוללות לא פעם ניצול ואונס, אבל הם לא אומרים את זה. בכלל, הגברים מאוד מושתקים בעניין הזה".
רועי הבר, פסיכולוג במרפאה: "בקורונה אין גורמי החזקה רגילים - חברים, חוגים, בית ספר. המתבגרים מתמודדים לבד עם פחדים, עצב ותסכול. אין דברים שמאפשרים התמודדות בריאה עם הקשיים הנורמטיביים של גיל ההתבגרות"
גם לגנטיקה, מסבירה ד"ר כרם, יש תפקיד במכלול. "כמו שיכול להיות לך מערך גנטי שיגרום לך להיות אסתמטית, אבל המחלה לא תתפתח אם תנהלי אורח חיים בריא, כך יש מערך גנטי להפרעות אכילה. כשקיימים המאפיינים הקלאסיים - הישגיות, תחרותיות ובדרך כלל גם אינטליגנציה גבוהה – וגם סביבה שמאפשרת את זה, או בקורונה מקצינה את זה, ההתנגשות של כל אלה יכולה לגרום להתפרצות הפרעת אכילה".
הסביבה שעליה מדברת ד"ר כרם נוכחת גם כשהיא נעדרת, דרך המצלמה שאין לחמוק ממנה. גם כשהם ספונים בבית, המתבגרים הם מושא תמידי לביקורת - של אחרים ושל עצמם. "למתבגר הכי קשה עם דברים כמו חצ'קון במצח או אם יש לו קו לסת כזה או אחר, והם כל היום מול זה. הם גם ככה מאוד מודעים לעצמם, לא סלחנים כלפי עצמם, ועכשיו היה שלב שהם היו צריכים להתכונן ליום הדין, השיבה לבית הספר. מה יגידו עליהם? איך יסתכלו עליהם?".
ההורים לא ערים להשלכות של זה?
"זה בדרך כלל מתחיל מאורח חיים שנראה בריא וההורים מרוצים. פתאום הבנות מבשלות בריא לכל המשפחה והכל נראה נהדר. לוקח זמן עד שמבינים שזה נהיה אובססיבי. למשל, ברשתות החברתיות צץ אצל הבנות טרנד חזק של לרזות ביחד, מי יכולה לאכול שבוע שלם רק דבר אחד או מי יורדת במשקל יותר מהר. הן מדווחות שם כמה פעמים הן הצליחו 'להתנקות', כלומר להקיא. וזה נגיש להן כל הזמן, גם במהלך שיעור תנ"ך בזום".
יעל שלום צדק, פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות במרפאה לבריאות המתבגר, רואה קשר ממשי בין מה שכבר נקרא "דור הזום" לכלל התופעות המטופלות במרפאה: "בני הנוער לא טיפשים, הם שמו לב שהקניונים נפתחו לפני בתי הספר וזה נתן להם זבנג לפרצוף. הם אומרים, 'בשביל מה ללמוד? בשביל מה ללכת לצבא? בשביל מה לתרום? מה המדינה הזאת נותנת לי? ברור להם שהעתיד שלהם לא בטוח, הם מדברים על זה וחווים משבר אמון. שמטו את הנערים והנערות האלה, גרמו להם לתחושה שהם לא בסדר העדיפויות של מערכת החינוך ושל המדינה".
חברים שלי לוקחים גראס מההורים
המרפאה לבריאות המתבגר, שהוקמה לפני 15 שנה, מעסיקה צוות של 11 אנשי מקצוע – ביניהם דיאטנית, פסיכולוג קליני ופסיכולוג רפואי, מטפלות משפחתיות, מטפל בהבעה ויצירה ומטפלת באמנות. "השירותים למתבגר לא נמצאים בסל הבריאות אלא אם יש לך אבחנה פסיכיאטרית", אומרת ד"ר כרם, "ואנחנו רצינו לתת שירות לנוער נורמטיבי. אנחנו מסובסדים חלקית, אבל ההורים עדיין צריכים לשלם, וזה עדיין הרבה כסף. במיוחד במקרים של הפרעות אכילה, שם מעורבים ארבעה מטפלים שונים. לכן, לצערנו הגדול, כמעט שלא מגיעים אלינו מתבגרים ממעמד סוציואקונומי נמוך".
דורון (שם בדוי), תלמיד כיתה י"א: "אתה רוצה לא רק לבנות מסת שריר אלא גם להוריד מסת שומן. אם אני אוכל משהו לא בריא יש רגשות אשם, חרטה גדולה, כי יש לך מטרה ואתה לא רוצה לפגוע בה. אני חושב שכל החברים שלי ככה"
כדי לחסוך מהמתבגרים תחושה של אשפוז הוקמה המרפאה מחוץ לבניין הראשי של בית החולים. במבנה הקטן יש בין היתר חדר ישיבות שמשמש גם חדר טיפולים; על השולחן שניצב בו מתנוסס דגלון גאווה ("זאת הצהרה, כולם מוזמנים", אומרת כרם). בחדרון שבו עוברים בדיקות גופניות תלויה מראה שהיא גם ציור, מתנה ממטופלת לשעבר. ""היא אמרה לי שבכל פעם שאני עומדת ליד מיטת הבדיקה לצד מטופלת שנראה כאילו לא תצא מזה לעולם, כשהדרך ארוכה ולפעמים מייאשת, שלא אאבד תקווה. שאסתכל על הציור, אזכר בה, אראה את עצמי בחלקי הראי שבתמונה ואצבור כוחות להמשיך ולהאמין. וזה מה שאני עושה", מספרת כרם.
המרפאה מטפלת בכל קשת הבעיות המאפיינות מתבגרים, חלקן קשורות זו בזו בדרכים גלויות וסמויות. כך למשל מאמין רועי הבר, פסיכולוג במרפאה, שמנגנון דומה דוחף מתבגרים מסוימים להפרעות אכילה ואחרים לשימוש בקנביס ובסמים נוספים. "הכל חוזר לזה שאין גורמי החזקה רגילים - חברים, חוגים, בית ספר. הם לבד מתמודדים עם הפחדים, העצב והתסכול ואין שום דבר שיסיח את דעתך, אין דברים שמאפשרים התמודדות בריאה עם הקשיים הנורמטיביים של גיל ההתבגרות".
וחלקם מרגישים שג'וינטים עוזרים בהתמודדות הזאת.
"זה כאילו עוזר להם להתמודד רגשית, אבל מצד שני זה מקהה חושים, הכל שטוח יותר וחסר חיות, ומכאן קצרה הדרך לדיכאון. כמו עם הפרעות אכילה, יכול להיות שבמסגרת מסודרת זה לא היה קורה".
דורון בן ה-17 לא מעשן בעצמו, אבל את הפיתוי הוא מכיר. "יש מדי פעם מחשבות לנסות כי אולי זה יעזור להעביר את התקופה הקשה של הקורונה", הוא אומר. "גם קודם זה עלה בשיחות בין חברים, אבל אני מרגיש שזה התגבר בשנה האחרונה. היו גם מסיבות מחתרתיות בבתים פרטיים של אנשים, ילדים בכיתה י' שותים שם אלכוהול, מעשנים גראס ומעלים הכל לאינסטגרם. זה טרנדי מאוד. אני מכיר חברים שלא עישנו קודם ומעשנים עכשיו, חלק אפילו לוקחים גראס מההורים".
עדי ספרונוביץ', תזונאית מתמחה בהפרעות אכילה העובדת במרפאה זה 15 שנה (בתמונה): "אני מרגישה שלאט לאט בני הנוער הרבה פחות מתקשרים אחד עם השני, גם בווטסאפ, וכל אחד נסגר בעולמו"
אור שריג, מטפל בהבעה ויצירה במרפאה: "מתבגרים צריכים שגרה וגבולות כדי שיהיה להם נגד מה להתמרד, ובתקופה הזו הכל נלקח מהם. אפילו צריכת קנביס הפכה לדבר שהוא מיינסטרים, בטח כשחלק מההורים צורכים".
יוצא לכם לטפל בבני נוער עם בעיה של התמכרות לקנביס?
"אין אצלנו מכורים, כי הם הולכים למקומות שמיועדים לזה, אבל יש משתמשים ובעקבות הקורונה זאת מגמה שנמצאת בעלייה. כאן הם תחת פיקוח, כלומר מצד אחד מקבלים סוג של לגיטימציה לזה, ומצד שני יודעים להזהיר אותם כאן מהסכנות שיכולות להיגרם כתוצאה משימוש מופרז".
כרם: "דבר אחר שאנחנו מזהים השנה הוא חשיפה מוגברת לפורנו, בין היתר כי הם כל הזמן מול המסכים. יש משהו בפורנו שבגיל הזה מגעיל ומושך במידה שווה, וככל שנחשפים אליו יותר, זה נראה נורמלי ונוח יותר".
התמכרות מסוג אחר היא טקסים האופייניים בין השאר לסובלים מהפרעה כפייתית טורדנית. "בתקופה של אי ודאות שאי אפשר לדעת אם ומתי תיגמר, אחת הדרכים להרגיע חרדות היא למצוא דרכים לשלוט על המחשבות. אז את ממציאה טקסים שכאילו מגינים עלייך או על היקרים לך, כמו לא לצאת מהבית או לא להיפגש בשעות מסוימות, או להבריש את השיער מספר מסוים של פעמים, כי אחרת זה יביא מזל רע", אומרת עליזה קרבן, מטפלת משפחתית במרפאה. "היה לי מטופל שלא הצליח להגיע לפגישה איתי כי מרוב טקסים הוא לא הצליח לעזוב את מפתן הדלת בביתו".
שריג: "במיוחד טקסי ניקיון מאוד התגברו בעקבות הקורונה. הרי עכשיו יש לי לגיטימציה להיות חרדתי ולשטוף ידיים 15 פעמים, כי אחרת אבא שלי עלול למות".
כל אחד נסגר בעולמו
אצל ענת (שם בדוי), בת 18 המטופלת במרפאה, החרדות החלו כבר בתחילת הסגר הראשון. "אני הייתי מאלה שלא העזו לצאת מהבית אפילו לטיול עם הכלב, פחדתי רצח. לא רציתי לסכן אף אחד, בטח לא את הצוותים הרפואיים, ונעלתי את עצמי בבית. חשבתי שזה לא סיפור בשבילי, אבל ביום ה-15 של הסגר נשברתי".
מה בדיוק קרה?
"פחדתי מאפוקליפסה, חשבתי שישראל תהפוך למדינת עולם שלישי ושאפילו הילדים שלי יצטרכו לחיות במציאות הזאת - מרוחקים מהחברה עם אלטרנטיבה של זום. בסוף נוצר סביב זה ויכוח בווטסאפ ונשרף לי שם הפיוז על משהו אידיוטי. אם הוויכוח הזה היה פנים מול פנים, הייתי יכולה להסביר את עצמי. כשאת רבה עם מישהו בווטסאפ, הוא יכול לנסות לכתוב שאת צודקת והוא מתנצל אבל את כבר כתבת נאום עצבני רצח ושלחת את כולם לעזאזל".
הרצון להיעלם באמצעות הרעבה עצמית נובע במקרים רבים מבלבול לגבי ההעדפה המינית. "בחיפה כולם מאוד פתוחים, אבל אנחנו עדיין לא תל אביב", אומרת ד"ר כרם. "לבני נוער, ודאי ממשפחות ערביות, קשה לדבר על הדברים האלה"
ד"ר כרם: "תקלות בתקשורת קורות יותר מתמיד. כל דבר יכול לקבל פרשנות שלילית וביקורתית, וכשזה כתוב בקבוצה הנושא מועצם. פתאום יש סכסוכים וחברויות שנגמרו, וזה מייצר חוסר רצון לחזור לבית הספר ולהתעמת עם כל זה".
עדי ספרונוביץ', תזונאית מתמחה בהפרעות אכילה העובדת במרפאה זה 15 שנה: "אני מרגישה שלאט לאט בני הנוער הרבה פחות מתקשרים אחד עם השני, גם בווטסאפ, וכל אחד נסגר בעולמו".
שריג: "יש מרחק פיזי, אבל זה כבר מעבר לזה. אין להם יותר על מה לדבר ברשתות, זה דעך כי הם לא ראו אחד את השני ואין להם יותר תוכן משותף. אם פעם הם היו מדברים על המורה ההיא שעשתה ככה ועל ההוא שאמר ככה, היום אין את זה יותר".
השפעת הלימוד מרחוק, בזום, עולה בשיחה שוב ושוב. "היה לי שיעור היסטוריה בזמן שהייתי אצל רופא שיניים ושיעור אזרחות כשנסעתי ברכבת לתל אביב", מספרת ענת. "אחותי הייתה בים בשיעור אחד וראו אותה במצלמה, אבל אף אחד לא שם לב אף פעם. אין יותר משמעות להיות תלמיד".
ד"ר כרם: "גם בהקשר של אינטראקציות חברתיות יש כבר הרבה אמירות כמו 'למה לי'. זה מאמץ גדול להיפגש עם אנשים ולמה בעצם צריך, הרי מאוד נעים שהכל רחוק ואת יכולה להחליש או להגביר את הווליום. לצאת לעולם נהיה מפחיד".
שריג: "לדעתי הבום הגדול עוד לפנינו ויהיה יותר גרוע, יהיו אלינו עוד יותר פניות. חלק יתקשו לחזור לשגרה בספטמבר, יהיו דיכאונות וחרדות וחוסר תפקוד, הימנעות מכל דבר אפשרי. בעבר חלק מהתלמידים חשבו שלימודים זה לא חשוב, וההורים והמורים אמרו אחרת. השנה המדינה אמרה להם שזה לא חשוב".
לתרומה לבני נוער שידם אינם משגת טיפול במרפאה לבריאות המתבגר במרכז הרפואי בני ציון: https://pay.tranzila.com/bnaizion