"מגיל חמש ידעתי רק התעמלות אמנותית. 20 שנה הייתי מתעמלת כל יום, 10 שעות ביום. נכנסתי לתחום ילדה קטנה ויצאתי ממנו אישה בוגרת שספורט הוא הדבר היחיד בחיים שלה. כשפרשתי ידעתי טוב מאוד מה אני כבר לא – כבר לא הייתי מתעמלת אולימפית - אבל לא ידעתי את הדבר הכי חשוב, שהוא מה אני כן. מי זו בעצם נטע ריבקין".
ריבקין (29) השתתפה באולימפיאדות בייג'ין, לונדון וריו. היא פרשה בשנת 2016, כשהייתה בת 25. "אחרי הפרישה את חווה סוג של משבר זהות. את רגילה להיות ספורטאית אולימפית וביום אחד נעלם לך הטייטל, את הופכת להיות רק נטע וצריכה לחשב מחדש את החיים שלך. ממש אחרי הפרישה היה דווקא מדהים - פעם ראשונה שהרגשתי חופש, שיכולתי לעשות מה שבא לי, לישון עד מאוחר ולאכול מה שאני רוצה. זה סבבה לכמה חודשים, אבל אז מגיע השלב של 'מה עכשיו?'. כל החיים הייתה לי מטרה ברורה שקמתי אליה בבוקר והלכתי לישון כשהיא בראש שלי, ופתאום המטרה כבר לא קיימת. את קמה ולא מבינה בשביל מה".
ואז מה עושים?
"אני מצאתי את עצמי בסוג של בור בלי תחתית. חברים ניסו לעודד אותי, אבל הייתי בדאון. פיתחתי אנטי לספורט, לא הייתי מסוגלת להיכנס לאולם ספורט, לא רציתי להזיז את הגוף שלי. ואז התחילה לי עלייה במשקל, כי הגוף מגיב לשינוי שהוא עובר. עליתי הרבה, התחילו לי בעיות של דימוי גוף, הביטחון העצמי שלי ירד והייתי בוכה המון. הגעתי למקומות הכי נמוכים שיש. בדיעבד, השנה שאחרי הפרישה הייתה הכי קשה שהייתה לי בחיים. לאט לאט התאוששתי וחזרתי לעצמי, גם מבחינת המשקל שלי וגם מבחינת תעסוקה כמאמנת מנטלית".
לי קורזיץ: "בקושי יכולתי ללכת בגלל המצב הבריאותי שלי. ניסיתי להשיג קצבת נכות, אבל חשבו שאני משקרת, עושה את עצמי. הרגשתי כמו אפס, כמו ילדה שכולם נגדה"
ריבקין היא אחת משמונה ספורטאים וספורטאיות שהתראיינו לכתבה הזו. כמוה, גם המרואיינים האחרים הקדישו את חייהם לספורט אולימפי. כולם חוו שנים של עומס פיזי ומנטלי בתוך שגרה שוחקת של תפריט מובנה, סדר יום קבוע עד לרמת הדקות, ומטרה אחת שמקדשת את האמצעים ואת המאמצים: המדליה האולימפית. אבל מה קורה כשזה נגמר?
בשבוע שבו סימון ביילס פתחה צוהר להתמודדות הנפשית של הספורטאים האולימפיים וריגשה את העולם, מי שייצגו את ישראל מדברים על ההתמודדות עם הסוף. על הרגע שבו הקריירה האולימפית מסתיימת והחיים מתאתחלים. חיים בלי השכלה, בלי מקצוע, בלי הכסף הגדול וההערצה מקיר לקיר שבאים עם קריירות ספורטיביות בענפים הקבוצתיים - ובעיקר בלי מטרה. "פתאום אתה אדם ברשות עצמך", אומר הג'ודוקא האולימפי לשעבר אריק זאבי, "חיים שלמים אתה מקדיש אך ורק לתחרויות, ואחרי הפרישה אף אחד לא אומר לך מה לעשות. פתאום לא דואגים לך, אין לך מסגרת ואתה נמצא בוואקום. אני, מרוב שחייתי בבועת הג'ודו, בכלל לא הכרתי את הכללים של העולם האמיתי".
לתופעה שמתארים ריבקין וזאבי אין הגדרה קלינית, אבל ספורטאים ברחבי העולם מכנים אותה "דיכאון פוסט אולימפי" – תיאור קולע למדי, מסכימים המרואיינים שלנו, לתחושה שהזהות והתכלית שלך נשללות ממך ובמקומן מגיע חסר מוחלט של ודאות ושל תחושת מטרה. "פרשתי לפני תשע שנים, ועד היום הכיוון שלי בחיים לא ברור לי", אומר זאבי. "למרות שסיימתי את הקריירה נשוי ואבא לילדים, במקום מאוד שלם, אני לא מצליח להגיע לאותה תחושת ריגוש ומיצוי עצמי שהרגשתי כג'ודוקא אולימפי. אני משחק בהרבה מגרשים, מנסה כל מיני תחומים, אבל לא משנה מה אני עושה - ואני מרצה, ויש לי עמותה, ואני מאמן - עוד לא מצאתי את הדבר שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול".
הייתי בריק שאין לו מילוי
לזאבי היה זמן להיערך ליום שאחרי. הוא התכונן לפרישה במשך מספר שנים והגיע להחלטה בטוח בעצמו, כשבכיסו מדליה אולימפית ומאחוריו מדינה שלמה שמעריצה אותו. לעומתו, גולשת הרוח האולימפית לי קורזיץ נאלצה לפרוש במפתיע בגלל סיבוכים של מחלה כרונית בשם "ג'ק 2", שנוצרת בשל מוטציה במח העצם. "התעלפתי כל יום, השתנתי דם", תיארה לפני מספר שנים בראיון למוסף "הארץ" את התנאים הבלתי אפשריים שבהם זכתה בארבע אליפויות עולם.
יעל ארד: "הפרישה שלי מהספורט הייתה דומה לתהליך של אבל. כן, יש לך חופש שלא היה לך, אבל לא תעשי יותר את הדבר שאת הכי אוהבת וטובה בו"
קורזיץ נזרקה אל העולם האמיתי בלי פרס הניחומים של מדליה אולימפית. "אחרי אליפות העולם של 2013 הלכתי לבדוק את הבעיות הרפואיות שלי, שנים דחיתי את זה בגלל האולימפיאדות. במסגרת הטיפולים עברתי כריתה של שלפוחית השתן, שאחריה לא יכולתי להתחרות יותר. ההחלמה מהניתוח לוקחת שלוש שנים, שבמהלכן חשבתי רק על ההישרדות שלי".
ואחרי ההחלמה הפיזית?
"את התהליך שעברתי אחרי השיקום אני יכולה לדמות ליציאה בשאלה, הרגשתי כמו חרדית שהגיעה לעולם החילוני בלי השכלה או ניסיון. בגיל 33 נאלצתי להתחיל לחיות מאפס, לא קיבלו אותי לעבודות או לאקדמיה והייתי צריכה להילחם על כל דבר. רציתי לחזור לעסוק בספורט, וגם שם נתקלתי במחסומים ובפוליטיקות פנימיות. דחו אותי, אמרו שאני 'מאיימת' על מדריכים אחרים כי אני לי קורזיץ. הרגשתי ששמים לי רגליים, שכל ההישגים שהגעתי אליהם בספורט לא שווים כלום. הפרק הזה היה מלחמה פנימית וחיצונית".
תסבירי.
"כלפי חוץ היה לי חשוב להראות שהכל טוב. הרי אני ספורטאית, מודל לבריאות. מבחינתי, אם אנשים יראו אותי כחלשה, זו הפגיעה הכי חזקה באגו שיכולה להיות. אבל בפועל, בגלל המצב הבריאותי שלי, בקושי יכולתי אפילו ללכת. ניסיתי להשיג קצבת נכות, אבל אף אחד לא האמין לי. חשבו שאני משקרת, עושה את עצמי. הרגשתי כמו אפס, כמו ילדה שכולם נגדה. כשאת יוצאת לעולם האמיתי עם תשע שנות לימוד, את מרגישה שאת כלום. עד אז הייתי הולכת לגלוש בים כדי להתמודד עם סיטואציות, אבל אפילו לא יכולתי לגלוש יותר והיו לי תקופות של דאונים מטורפים. הייתי בריק שאין לו מילוי".
היילה סטאין, הרץ מאולימפיאדות לונדון ואתונה, עבד לאחר פרישתו בעבודת כפיים ברשת ACE. מספר שנים לאחר מכן, בכתבה בחדשות 12, רואיין בעבודתו דאז כמסדר מוצרים בסופר
המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל, יעל ארד, ניתבה את ההצלחה שלה כספורטאית למקום הכי גבוה שאפשר. היא אימנה, הנחתה בערוץ הספורט, פתחה עסקים והרוויחה מהם יפה בזכות כישוריה והשם שבנתה לעצמה. אבל גם היא מספרת על מלחמה פנימית. "הפרישה שלי מהספורט הייתה דומה לתהליך של אבל", היא אומרת. "כן, יש לך חופש שלא היה לך, אבל לא תעשי יותר את הדבר שאת הכי אוהבת וטובה בו. לכן תקופת הפרישה היא הכי קשה בקריירה של כל ספורטאי. זו חוויה מאוד מורכבת שגם אני עברתי באופן לא קל. את רק מגיעה לשיא שלך וכבר את מבינה שזהו, את צריכה לפנות את הבמה לאחרים. ואז התחלתי לשאול אם אי פעם אצליח להאמין בעצמי ולהיות בטוחה בעצמי כמו שהייתי בג'ודו".
איך התמודדת עם זה?
"הדבר שהכי עזר לי היה שיחה עם חבר, ספורטאי אולימפי שפרש קצת לפניי ודימה את הפרישה לאימון. הוא אמר לי, 'כמו שהתאמנת בג'ודו, עכשיו תתאמני בלהיות יעל'. חוץ מזה היה לי מזל של משפחה מאוד תומכת, ומעבר לזה הרי פרשתי על תקן ווינרית, הבאתי מדליה אולימפית. אם לי היה קשה, תחשבי כמה קשה הפרישה למי שאין לו סביבה תומכת ולא הביא מדליה".
הסיפור האישי של ארד וסיפורים דומים ששמעה מחבריה לסגל האולימפי ("אין אחד שלא עבר את ההתמודדות הזו") הובילו אותה ליזום את "היום שאחרי", תכנית של הוועד האולימפי למען ספורטאים לקראת סיום הקריירה ואחריו, דרך העצמה נפשית והכשרה מקצועית. "הבעיה עם ספורטאים אולימפיים", אומרת ארד, "היא שהם רואים רק את הניצחון הבא, לא חושבים קדימה על הפרישה או על החיים אחרי. מבחינתי, התפקיד של הוועד האולימפי זה לא רק לאמן אותם פיזיולוגית לתחרות, אלא גם להחדיר בהם את התובנה שהם צריכים לבנות את עצמם כאנשים עצמאיים אחרי הפרישה".
בלשכת האבטלה אתה שואל, "איפה אתם?"
התכנית שהגתה ארד מנוהלת על יד כדורסלנית העבר לימור מזרחי ולוקחים בה חלק ספורטאי עבר, קואוצ'רים ופסיכולוגים. אחד מהם הוא הפסיכולוג הארגוני אוהד מעוז, מנהל חברת "מנטל ג'אמפ" ומנהל המערך המנטלי של הוועד האולימפי. "הספורטאים האלה מרגישים אבודים", אומר מעוז מסביר על הדיכאון הפוסט אולימפי. "הם אומרים לעצמם אוקיי, אז הייתי אלוף, השגתי ככה וככה, אבל מה הלאה? מה אני אעשה עם זה? יש ספורטאים שמצליחים למנף את הקריירה שלהם למקומות חיוביים, אבל יש כאלה שנכנסים ללחץ, לחרדה ואפילו לאפתיה ולדיכאון. יש כאלה שממלאים את הריק בסמים, באלכוהול או בהימורים. הפרישה משנה גם את דרך החיים של הספורטאי, וחשוב להבין שהעיסוק הפיזיולוגי בספורט משפיע על הנפש. בפעילות גופנית הגוף מפריש הורמון שנקרא אנדורפין, שבין השאר משפר את מצב הרוח. ברגע שספורטאי מפסיק לעסוק בפעילות הגופנית שהוא מורגל אליה, באופן טבעי גם מצב הרוח שלו ייפגע".
נטע ריבקין: "כל החיים הייתה לי מטרה ברורה שקמתי אליה בבוקר והלכתי לישון כשהיא בראש שלי, ופתאום המטרה כבר לא קיימת. את קמה ולא מבינה בשביל מה"
בשנה שעברה שודר ברשת HBO "משקל הזהב", סרט תיעודי שהפיק בפועל השחיין האולימפי הגדול בכל הזמנים, מייקל פלפס. בסרט מספרים כמה מהספורטאים האולימפיים הגדולים בארה"ב על החיים שמאחורי הפודיום; פלפס והמשתתפים האחרים מדברים על כל הדרך מלמעלה למטה, על הניצחון האופוריה ועל ההתרסקות הנפשית, תחושת הריקנות, הבדידות ואפילו המחשבות האובדניות שליוו אותם לאורך הקריירה. "גם אם אתה אחד מסיפורי ההצלחה העולמיים, יש בזה מלכוד", אומר פלפס בתחילת הסרט. "כי אם כל החיים שלך סובבים סביב מקצה אחד, איך מכילים את כל מה שמגיע אחר כך? אצלי הייתה שאלה אחת שניקרה במוחי: מי אני מחוץ לבריכת השחייה?".
מאז המשחקים האולימפיים הראשונים בעת המודרנית, ב-1896, דווח על 166 מקרי התאבדות של ספורטאים אולימפיים לשעבר. בשנים האחרונות זכורים המקרים של המתאגרף האירי דארן סאתרלנד, זוכה מדליית הארד באולימפיאדת בייג'ין, שהתאבד ב-2009 בשל מה שהוגדר בסביבתו כ"הידרדרות מקצועית"; כעבור כשנה התאבד האצן האמריקאי אנטוניו פטיגרו לאחר שלקה בדיכאון; ב-2004 סיים את חייו המתאבק השוודי מיקאל לונגברג לאחר דיכאון ממושך. כמו בכל אקט אובדני, לא ניתן ובדרך כלל גם לא נכון לדבר על סיבה אחת ויחידה שמובילה אדם ליטול את חייו, אבל מהנתון התלת ספרתי קשה להתעלם – וכך גם מההנחה שאובדן הזהות האולימפית, התחרותית, מהווה משבר נפשי ורגשי בפני עצמו.
מייקל פלפס, שעוסק בשאלת הזהות לכל אורכו של "משקל הזהב", מוסיף לכובד הנפשי של התחרותיות גם את שאלת הפרישה. "לא משנה לאן ואיך הקריירה שלכם הולכת, הסוף משותף לכולם", הוא אומר. "ואז נשאלת השאלה הגדולה, 'מה עכשיו?' - ושאלה עוד יותר גדולה, 'מי אני עכשיו?'".
אריק זאבי: "כספורטאי אולימפי אתה מרכז העניינים. יש מערכת שסובבת אותך ותומכת בך, ובשנייה אחת אתה נשאר לבד. הרבה ספורטאים נופלים במקום הזה, וגם אני מעדתי שם"
מיכאל קולגנוב היה בן 36 כששאל את עצמו מה עכשיו. במשך חודש אחד בשנת 2000 לא היה בית בישראל שבו לא הכירו את שמו - הקיאקיסט הישראלי זכה בארד בסידני, הישראלי היחיד שחזר מאוסטרליה עם מדליה – ושמונה שנים לאחר מכן פרש. "הייתי כבר נשוי ואבא לילדים, אז לא הספקתי לשקוע לתקופה של חיפוש עצמי", הוא אומר השבוע. "ישר חשבתי על דבר אחד: איך אני מביא פרנסה הביתה".
כמדליסט אולימפי התקשית למצוא עבודה?
"לא רק שהתקשיתי, פשוט לא מצאתי עבודה במשרה מלאה עד שעזבתי את הארץ. אימנתי קצת ילדים ועבדתי בתור מציל בסופי שבוע, אבל זה כלום, אי אפשר לחיות מזה. עשיתי תעודת הוראה וחיפשתי עבודה כמורה לספורט בכל הארץ, מהצפון ועד אילת, ולא מצאתי שום דבר. אנשים מהוועד האולימפי אמרו שיעזרו לי, אבל לא יצא מזה שום דבר, רק דיבורים. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לממן את המשפחה שלי, אז חתמתי אבטלה. ההליכה ללשכה הייתה סיטואציה מאוד מביכה מבחינתי".
מביכה למה?
"אני אדם שעשה לא מעט למען מדינת ישראל, והרגשתי שלמרות מה שעשיתי, אף אחד לא צריך אותי ולא רוצה לקבל מהידע שלי. כשזכיתי במדליה היו אנשים בכירים במדינה שאמרו לי 'הצלת אותנו', 'אנחנו איתך לכל החיים'. באותו רגע בלשכה אתה אומר לעצמך, 'איפה אתם?'".
ב-2015, לאחר שנים של מרדף אחר פרנסה, קולגנוב קיבל הצעת עבודה מכובדת בגרמניה ועזב את ישראל. והוא לא היה הספורטאי האולימפי היחיד שלאחר הפרישה מצא את עצמו מול מצוקה כלכלית ואטימות מוסדית: היילה סטאין, הרץ המבטיח מאולימפיאדות לונדון ואתונה, תועד חודשים ספורים לאחר פרישתו כשהוא עובד בעבודת כפיים ברשת ACE. מספר שנים לאחר מכן, בכתבה שפורסמה בחדשות 12, רואיין בעבודתו דאז כמסדר מוצרים בסופר. עוד כספורטאי פעיל, בשנת 2013, סטאין נתן ביטוי למצוקתו הכספית כשבמסיבת עיתונאים לקראת אליפות ישראל התפרץ לדיון בצעקה: "אני חי מ-1,500 שקל בחודש, איפה איגוד האתלטיקה שאמור לעמוד מאחורינו"?.
ספורטאים צריכים מטרה
גל פרידמן היה עד לפני פחות משבוע הישראלי היחיד שזכה בזהב אולימפי. פרידמן, שחזר עם הזהב מאתונה 2004, הודיע כעבור ארבע שנים על פרישתו מספורט אולימפי. הוא עבר להתגורר בקיבוץ בצפון הארץ, ולאחר תקופה שבה עסק באימון שיט החל לעסוק בצילום ספורט ובצילום חתונות, משלח היד שלו עד היום. בשנת 2018 פורסם שנקלע לקשיים כלכליים ולכן הוא מציע למכירה את הגלשן שלו ואת המדליה האולימפית שברשותו. פרידמן סירב להתראיין לכתבה זו בשל מצבו האישי.
מיכאל קולגנוב: "לא יכולתי לממן את המשפחה שלי, אז חתמתי אבטלה. הרגשתי שלמרות מה שעשיתי למען המדינה, אף אחד לא צריך אותי ולא רוצה לקבל מהידע שלי"
מצוקה תעסוקתית ופיננסית אינה תופעה ייחודית לספורטאים האולימפיים של ישראל. גם בסרט "משקל הזהב" עוסקים המרואיינים בקשיי היום שאחרי מבחינת תעסוקה, מצב כספי ויחס החברה אליהם. "להזדמנות להרוויח כסף יש מעגל חיים", מגדיר מייקל פלפס את חלון ההזדמנויות הצר של האתלט האולימפי.
"בשנות הקריירה המאוחרות שלי כבר ידעתי שהייעוד שלי הוא להיות אשת עסקים, אבל לא היה לי שום ניסיון או השכלה בתחום", אומרת יעל ארד. "בגיל 21 התחלתי ללמוד לתואר ראשון, אבל לא הצלחתי לשלב את זה עם הספורט אז פרשתי מהלימודים. רק אחרי הפרישה, בגיל 30, התחלתי באמת את הלימודים האקדמיים שלי ויכולתי לצאת לשוק העבודה".
ארד מסבירה שאחד האספקטים החשובים בפרויקט "היום שאחרי" הוא השילוב בין הספורט האולימפי ללימודים - בין היתר על ידי מלגות שונות ותמיכה פרטית. על חשיבות העניין תעיד גולשת הרוח מעין דוידוביץ', שהשתתפה באולימפיאדות בייג'ין וריו; היא אומרת שהעיסוק בלימודים לצד הספורט היה גלגל ההצלה שלה לעת פרישה. "ברור שחודש אחרי הפרישה את נמצאת בדאון, מתאבססת על תחושת הפספוס וההחמצה, אבל למזלי פרשתי במהלך לימודי תואר שני במנהל עסקים, אז היו לי עוד תחומים להעסיק בהם את המוח שלי", אומרת דוידוביץ'. "ספורטאים צריכים מטרה, ואני פשוט העברתי את כל ההשקעה שלי מהספורט ללימודים".
נמרוד משיח: "כספורטאי אולימפי אתה נכנס לאיזושהי דמות פיקטיבית שאתה רוצה להראות בציבור. ככל שאתה בתהליך, ככה הדמות מתרחקת ממי שאתה באמת"
מאז הפרישה, מספרת דוידוביץ', היא לא עלתה אפילו פעם אחת על גלשן. "מבחינה נפשית לא הייתי מסוגלת. פתאום לא נשאר כלום מהדבר הזה שהיה כל העולם שלי, לא רציתי לגלוש יותר". את הגלשן החליף הלפטופ, וכיום היא מועסקת במשרה בכירה בחברת תקשורת בינלאומית. היא גם מסייעת באופן לא פורמלי לספורטאים אחרים למצוא עבודה משמעותית. "לספורטאים אולימפיים קשה מאוד בשוק העבודה, הם לא מקבלים הזדמנויות. הם מגיעים לעולם האמיתי בגיל מאוחר, עם מעט מאוד ניסיון, ומקבלים סירובים בלי הפסקה. זה חבל לי, כי התכונות של ספורטאי תחרותי יכולות להיות נכס עצום במשרות רבות במשק".
משבר נפשי וקושי במציאת עבודה הם רק חלק ממכלול ההתמודדות הפוסט אולימפית. צריך להסתגל גם לפער העצום בין הליווי בעת התחרויות לחוסר התמיכה שמגיע אחריהן. "כספורטאית הייתה סביבי תמיד מעטפת מאוד תומכת של אנשים", אומרת נטע ריבקין. "מאמן, פיזיותרפיסטית, רופאה, איגוד - הייתי מוקפת באנשים שלכל אחד מהם היה תפקיד ברור, וגם לי היה תפקיד: לנצח. פתאום אין לך את המעטפת הזו, ובגיל 25 מצאתי את עצמי צריכה להתמודד עם כספים, להזמין תור לרופא. לא היה לי שום מושג איך הדברים האלה עובדים".
גל פרידמן עסק באימון שיט, ולאחר מכן בצילום ספורט ובצילום חתונות. בשנת 2018 פורסם שנקלע לקשיים כלכליים והוא מציע למכירה את הגלשן שלו ואת המדליה האולימפית שברשותו
"כספורטאי אולימפי אתה מרכז העניינים", מוסיף זאבי. "יש מערכת שסובבת אותך ותומכת בך, ובשנייה אחת אתה נשאר לבד. הרבה ספורטאים נופלים במקום הזה, וגם אני מעדתי שם. לא אומרים לך מה לעשות, לא דואגים לך. זה משבר גדול לספורטאים אם הם לא מגובשים מספיק".
גולש הרוח הישראלי נמרוד משיח אמנם לא הגיע לאולימפיאדה, אבל במשך שנתיים היה אלוף עולם ושנים היה חלק מהסגל האולימפי. ברגע האמת הפסיד את כרטיס הכניסה לאולימפיאדת בייג'ין 2008 לשחר צוברי. "הפרישה והזכייה באליפות העולם הראשונה היו שני הימים היחידים שנגעתי בשמיים", אומר משיח. "זה סוריאליסטי, אבל בניצחון הראשון הרגשתי שאני יוצא לחיים חדשים בתור ספורטאי אולימפי, וברגע הפרישה הרגשתי שאני יוצא לחיים חדשים שאין לי מושג מה הולך לקרות בהם".
יש אנשים שזה היה מכניס אותם לחרדה.
"תראי, כספורטאי אולימפי אתה נכנס לאיזושהי דמות פיקטיבית שאתה רוצה להראות בציבור, וככל שאתה בתהליך, ככה הדמות מתרחקת ממי שאתה באמת. אתה מרגיל את עצמך לחגוג, ללכת לאירועים ולהיראות תמיד הכי מאושר ומצליח, אבל ככל שאתה נכנס לזה יותר – ככה גדל הפער ממה שאתה מרגיש בפועל. אחרי שפרשתי קניתי לעצמי כרטיס טיסה למלדיביים כי רציתי להכיר את עצמי יותר. את נמרוד, לא את הספורטאי האולימפי".
ארד: "על פניו הרבה ספורטאים נראים שמחים ומאושרים אחרי הפרישה. למראית עין הם מתלהבים, מתראיינים, מצטלמים, משדרים עסקים כרגיל, אבל זה לא באמת עובד ככה. זו התמודדות מאוד קשה לכל אחד".
אז מה הפתרון, איך אפשר לאתר את הקושי הזה ולעבור אותו?
"תמיכה. משפחתית, חברתית, ציבורית, וכמובן מהוועד האולימפי. כמו שתומכים בספורטאים כדי שיזכו במדליה, חשוב לתמוך בהם בפן הרגשי לקראת הפרישה".
"ולא רק לקראת הפרישה", מוסיף הפסיכולוג אוהד מעוז. "ליווי פסיכולוגי צריך להיות כבר מגיל צעיר, כי הדבר הכי חשוב זה היכולות המנטליות - גם באימונים, גם בתחרויות וגם בפרישה. מעבר לכישרון האדיר של הספורטאים האולימפיים, הגרוש ללירה הוא הפן המנטלי".