חוסר תקינה, שכר נמוך והשתלמויות על- חשבון העובדים, הם רק חלק קטן מהתמונה הגדולה והבעייתית שעולה במבט פנימה לתוך עולמם של אנשי מקצועות הבריאות.
הם עושים ימים כלילות מאחורי הקלעים ונמצאים בקשר הדוק וישיר עם המטופלים זמן רב. אלו הם העוסקים במקצועות הבריאות בישראל. אנשים אלו, מלאי תשוקה ורצון עז להתגייס למען הזולת, עושים עבודתם נאמנה במשך שנים, ללא פרסום, ללא תהילה ותחת תנאי העסקה לא קלים. פיזיותרפיסטים, תזונאיות, קלינאות תקשורת, מרפאים בעיסוק ועוד שלל בעלי מקצוע. הם אלו שניצבים לצדם של המטופלים ביום שאחרי ההליך הרפואי ועוזרים להם לחזור לשגרה תקינה ולשפר את איכות חייהם. דווקא עכשיו, כחצי שנה אחרי אירועי השבעה באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, מבקש אלי גבאי, יו"ר איגוד מקצועות הבריאות בהסתדרות, ופיזיותרפיסט בהכשרתו, להביא לידיעת הציבור את הסיפורים של אנשי מקצוע אלו ולהגביר את המודעות על פועלם, שלרוב לא מתוגמל כראוי, הן מבחינת שכר, הן מבחינת שעות עבודה והן בהכרה בחשיבותו יוצאת הדופן.
"יש בישראל בעיה מאוד קשה בכל הנוגע למודעות של הציבור אודות מקצועות הבריאות" מתייחס אלי גבאי, לחוסר המודעות הציבורית על אופי עבודתם של אנשי המקצוע. "רק כדי לסבר את האוזן, כל מקצועות הבריאות הם מקצועות אקדמאים שנלמדים במסגרת אקדמית של 4 שנים, לא כולל סטאז', שלאחריהן יש לעבור מבחן רישוי של משרד הבריאות, שנולד מתוך חוק מקצועות הבריאות שעבר ב-2008, אותו עזרתי להעביר כחלק מעבודתי בהסתדרות. הרישיון הזה הוא למעשה כמו כל רשיון של בעל מקצוע מוסמך: עורך דין, רופא וכדומה".
עוד מוסיף גבאי ומדגיש כי מטרת הרשיון היא להלחם במתחזים לבעלי מקצוע מכל הסקטורים ולמעשה מטעים את הציבור. "הם לא מוכשרים ולא רשאים על פי חוק לעבוד במקצוע. זה פוגע בציבור המטופלים שלא מקבלים טיפול איכותי וראוי, מעבר לזה שהוא מסוכן. בנוסף, זה פוגע במוניטין של אנשי המקצוע שכן הוכשרו לכך".
כפזיותרפיסט בהכשרתו וכמי שמגיע מהשטח, גבאי חווה על בשרו את מה שאנשי מקצועות הבריאות חווים בשגרת יומם. "מערכת הבריאות לא שמה אותנו בראש סדרי העדיפויות. אנחנו אפילו לא באמצע. מעבר לעובדה כי השכר אינו מתגמל, אנחנו צריכים לעבור השתלמויות נוספות על חשבוננו. אנחנו רוצים להתקדם מקצועית אבל המערכת לא מוכנה לממן את זה. זה מביא את העוסקים במקצועות האלה למצב בו הם עובדים במשרות חלקיות וכדי להשתכר בצורה הוגנת, הם נאלצים להשלים את ההכנסה באופן פרטי".
גבאי ממשיך ומדבר על התקציבים במערכת הבריאות, שאינם מעניקים מענה מלא לכלל העובדים. "התקציבים בבתי החולים ובקופות החולים הם מזעריים מאוד. ואם הם כבר נותנים מענה, אז הוא מאוד חלקי ולא נוגע לכלל העובדים. לעומתינו, האחיות למשל מקבלות מימון להשלים את לימודיהן ויוצאות לתואר שני, דבר שרבים מאיתנו נמנעים מלעשות בשל העלויות הגבוהות".
מה צריך לעשות בנדון לדעתך?
"חובה לבצע שינוי עמוק בתפיסה לגבי מקצועות הבריאות ובעיקר בהכרה של משרד הבריאות במקצועות אלו. הוכחנו את עצמנו במגפת הקורונה ואנחנו מוכיחים את עצמנו גם עכשיו בזמן המלחמה. צריך לזכור כי אנחנו אלו שמבלים את רוב הזמן עם המטופלים, כלומר, הרופא מגיע, מספק אבחנה, רושם טיפול תרופתי או מנתח במקרה הצורך ובזה מערכת היחסים שלו עם המטופל מסתיימת, למעט מפגש או שניים לאחר הטיפול. גם האחיות פוגשות את המטופלים דקות בודדות ביום. היחידים שנמצאים במגע ישיר עם החולים הם אנחנו. בין אם מדובר בחצי שעה או שעה ביום – אנחנו אלה שמבלים איתם את רוב הזמן.
בקורונה היינו שם מהיום הראשון ובילינו עם המטופלים. ואנחנו נמצאים גם עכשיו במרכזי השיקום. אם לצורך הדוגמה נוציא מכל מרכזי השיקום את הפיזיותרפיסטים או את קלינאות התקשורת, אין למוסד יכולת להתקיים כי הוא מתבסס על הטיפולים שלנו". מסכם גבאי.
"כמו כל מדינת ישראל, גם אותנו תפסה המלחמה בהפתעה גמורה"
בתוך כך, מצאו את עצמם אנשי מקצועות הבריאות בקו ראשון בחזית של בתי החולים בטיפולים בשלל פצועי ונפגעי האירועים של השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.
"כמו כל מדינת ישראל, גם אותנו תפסה המלחמה בהפתעה גמורה", מספר גבאי על הימים הראשונים ללחימה ומרחיב "אם לא מספיק שבשגרה יש לנו חיסרון עצום בכוח אדם, אז בתחילת הלחימה המון אנשי מקצוע גוייסו למילואים. לדוגמה, בבית החולים בלינסון, מתוך צוות של 30 פיזיותרפיסטים גוייסו 12 למילואים. היקפי העבודה גדלו לעין ערוך ומנגד מצבת כוח האדם שלנו הצטמצמה. בנוסף לעבודה הפיזית, יש כאן עבודה רגשית לא קלה. באופן אישי, אני טיפלתי בעשרות חיילים ופצועים ממסיבת הנובה. אלו התמודדויות לא פשוטות. נכנסים לחדר ולא יודעים למה לצפות. וכמוני, יש מאות אנשי מקצוע שנתקלו במקרים קשים ביותר. אבל הבנו מהר מאוד שעלינו להתעשת כדי להעניק להם את הטיפולים המיטביים שיעזרו להם בתהליך השיקום ויקצרו להם את משך זמן האשפוז".
גבאי מתגאה בעובדה שלמרות חוסר משווע בכוח אדם, הרוח ההתנדבותית של אנשי המקצוע התגברה על כל הקשיים: "מכיוון שהיו חוסרים באנשי מקצוע, רבים נאותו להתנדב ולתת כתף תומכת לצוותים ומילאו את השורות. זה עדיין לא נתן מענה מלא לכולם אבל זו עזרה שאי אפשר להפריז בתרומתה. עוד אציין כי זו הייתה התנדבות מלאה ללא שום תגמול או שכר".
הטיפול בפצועי המלחמה עזר לשנות את התדמית של מקצועות הבריאות?
"בחודשיים האחרונים הפריזמה על אנשי מקצועות הבריאות השתנתה לטובה, הודות לסיקור הרחב על מה שקורה עם הפצועים במחלקות ואיך בזכות אנשי המקצוע הם עומדים שוב על הרגליים וחוזרים לחיי שגרה. האמירה הכי בולטת בתקופה האחרונה שייכת לנשיא הרצוג שאמר באחד מנאומיו שהדבר העיקרי שהחיילים שלנו צריכים עכשיו הוא פיזיותרפיה – והרבה. זה שם אותנו על מפת התודעה הציבורית".
גבאי מוסיף ומתייחס למסע השיקומי הארוך שהחיילים והפצועים עברו ועדיין עוברים. "צריך להבין, שיקום זה לא טיפול של חמישה מפגשים וזהו. זה מסע ארוך אליו מצטרפים אנשי צוות רבים. זה לא מסתיים אחרי חודשיים או חצי שנה, זה תהליך שלוקח המון זמן. אני גם רוצה לציין לטובה סיירת מתנדבים, בעיקר של פיזיותרפיסטים שירדה דרומה ועלתה צפונה והקימה תחנת התרעננות ללוחמים בעזה וטיפלו בהם בהתנדבות מלאה, יום ולילה. זה החומר האנושי הנפלא שיש במקצועות שלנו. עוד אציין אנשי מקצוע עצמאיים שלא עובדים במגזר הציבורי שהלכו והעניקו טיפול מסור לאלפי חיילים שיצאו מעזה עם בעיות כאלה ואחרות".
השפעותיהם והשלכותיהם של האירועים לא פסחו גם על בעלי המקצוע. "אין כמעט איש בישראל שאירועי השבעה באוקטובר לא נגעו בו וגם בין אנשי מקצועות הבריאות יש מספר לא מובטל של כאלה שהושפעו. יש בינינו אנשים שנחטפו, יש עדיין מרפאה בעיסוק חטופה וכמובן כל נושא המפונים, מדרום ומצפון, שיש ביניהם אנשי מקצוע שאיבדו בן רגע את הבית ואת הפרנסה. מדובר במאות אנשי מקצוע שביום בהיר אחד לא היה להם לאן ללכת, למי לעזור ובמי לטפל. ועוד לא התחלתי לדבר על בעיות פסיכולוגיות ונפשיות. גם אנחנו בתור אנשי מקצוע זקוקים לסיוע נפשי. בסופו של דבר יש פה מכלול של דברים שהתאסף ויש לקחת אותם בחשבון".
"אחד הדברים החשובים ביותר הוא לתת אופק לאנשי המקצוע האלה"
"בטווח הקצר, ברור לכולנו שחייבת להיות כאן תוכנית סדורה. קודם כל לתמוך ולחבק את המטפלים במקצועות הבריאות, נפשית וכלכלית. חייבים לפתוח את הברזים ולהגדיל את התקינה, שנקבעה אי שם בשנות השמונים ולא מתאימה לצרכי האוכלוסייה שגדלה מאז. כמות הפניות למקצועות הבריאות עולה כל העת. רק בשנתיים האחרונות, כמות הפניות בכללית עלתה בלמעלה מ-30% מכיוון שהרופאים מפנים אך ורק למקצועות אלו. בטווח הארוך, אני חושב שצריך לקדם את המקצועות הללו ולהציג אותם בחזית הבמה, כמו בכל מדינה מערבית נורמלית. בקנדה ובארצות הברית למילה של אנשי מקצועות הבריאות יש משקל לא מבוטל, והם מקבלים תמיכה בלתי רגילה מהמערכת, בין אם בסקטור הפרטי ובין אם בציבורי".
עוד מוסיף גבאי ואומר כי "אחד הדברים החשובים ביותר הוא לתת אופק לאנשי המקצוע האלה. הם לא יודעים מה מצפה להם בעתיד וגם טבלת דירוג השכר למקצועות הללו נקבעה בכלל לפני שנים. צריך לעשות כאן חריש עמוק כדי לגרום לאנשים להגיע למערכת ולהיטמע בה. אחוזי הנטישה של בעלי המקצוע לאחר שלוש שנים הוא בין הגבוהים במערכת הבריאות, בהשוואה לרופאים ואחיות. לבסוף חשוב לתת את הדעת על עניין ההכשרות. לא ייתכן שאדם שרוצה להתקדם ולדעת יותר כדי להעניק סיוע מיטבי, יצטרך לשלם בעצמו על השתלמויות, בזמן שהוא לא מקבל שכר הולם".