מאז שהייתה ילדה, ליבוביץ' נמשכה לעולם הספורטיבי. "תמיד הייתי ילדה ספורטיבית", היא נזכרת ומספרת, "כילדה הייתי לוקחת חלק בחוגים ספורטיביים כמו כל הילדים. רכבתי על אופניים, התאמנתי בג'ודו, שיחקתי טניס, אתלטיקה, כדורסל וכדומה. הייתי ילדה מאוד פעילה אבל לא התחרתי בשום דבר בצורה מקצועית בשלב הזה".

היא יצאה לקורס קצינים בצבא, אך במהלך מסע שעברה חוותה פציעה קשה. "סחבתי משקל כבד והגב שלי לא עמד בעומס ופשוט קרס. זה היה מאוד כואב, הכאבים היו משוגעים", היא משתפת ומספרת, "הפציעה שלי גרמה לשיתוק חלקי ברגליים שלי. אחרי שני ניתוחים שעברתי בעמוד השדרה הלכתי על קביים למרחקים קצרים והתניידתי עם כיסא גלגלים למרחקים ארוכים".

"היציאה מהמשבר שלי הייתה השחייה"

לקח לה זמן לעכל מה עברה. "בהתחלה הייתי בהכחשה מוחלטת. לאחר הרבה מאוד שנים, בגיל 23, פתאום זה נפל עלי והבנתי עד כמה המשבר שחוויתי היה גדול", היא משתפת. ובאותו משבר, השחייה הצילה אותה: "היציאה מהמשבר שלי הייתה השחייה. הייתי מגיעה לבית הלוחם, שוחה 2 עד 3 ק"מ וחוזרת הבייתה. יום אחד אחד מהשחיינים ראה אותי והציע שאתאמן איתם. כשהגעתי המאמן אמר לי שאני שוחה יפה ושאני יכולה לבוא להתאמן בצורה תחרותית".

מהר מאוד היא סימנה לעצמה מטרה. "אחרי יומיים כבר הודעתי למאמן שאני רוצה זהב באולימפיאדה. היה לי רגע של הארה שזה מה שאני רוצה לעשות", היא מספרת ומסבירה, "אני חושבת שהמוטיבציה הגדולה שלי הגיעה מהבית. ההורים שלי היו גרושים מגיל צעיר ואמא וסבתא שלי גידלו אותי באמירה נוכחת על השולחן שאנחנו נשים חזקות שיכולות לעשות הכל".

היא התאמנה במשך חמש שנים לקראת האולימפיאדה הראשונה שלה. "הייתי שוחה תחרותית פעמיים ביום ומתאמנת 3 פעמים בשבוע בחדר כוח. במקביל עבדתי עם תזונאית", היא מספרת ומשתפת, "שחייה זה ספורט קשה כי את נורא לבד, ואין גירוי מבחוץ. הרעש היחיד שאת שומעת זה המים. היו הרבה רגעים קשים לאורך הדרך בהם בכיתי והצטברו מים במשקפת שלי".

למרות הקשיים היא המשיכה: "המשכתי כי רציתי זהב באולימפיאדה. בדיעבד אני יודעת שהייתי במשבר כל כך גדול שחיפשתי משמעות. רציתי להרגיש שאני ממצה את עצמי, דווקא בנקודה הכי חלשה של הגוף שלי. זה משבר מאוד גדול בתחילת החיים להפוך למשותק".

"זה היה הרגע הכי מרגש בחוויה האולימפית שלי"

היא זכתה ב-4 מדליות זהב לאורך הקריירה, 2 מדליות כסף ומדליית ארד אחת. זאת, בנוסף לעשרות זכיות באליפויות עולם ואירופה. "הרגע שהכי זכור לי הוא באולימפיאדה בבייג'ין. הגעתי רביעית ופספסתי את המקום השלישי בשתי מאיות השנייה. נסעתי עם התאומים שלי, כשהם היו בני שנה ורבע, וזה היה הרגע הכי מרגש בחוויה האולימפית שלי. מאוד רציתי לשבת איתם על הפודיום וזה היה מתסכל", היא מספרת.

היא תכננה לתקן את החוויה באולימפיאדת לונדון, אך פציעה בירך מנעה זאת ממנה. "חיפשתי דבר אחר שייתן לי תחשוה של סגירת מעגל והחלטתי שאני רוצה לצלוח את הלמאנש", היא מספרת ומפרטת, "המים שם מאוד קרים וצריך להעלות משקל כדי להצליח אז התחלתי להתאמן בפילאטיס. אחרי חצי שנה הרגשתי שהבטן שלי מצליחה לתמוך אותי טוב יותר והחלטתי שהמטרה החדשה שלי היא לחזור ללכת. אחרי 3 שנים של בין 4-5 שעות של אימון ביום, במהלכן למדתי גם איך להיות מורה לפילאטיס, אני היום הולכת עם קביים".

היא הבינה שהיא רוצה לעזור לאנשים אחרים לעבור את אותה הדרך. "זה הסיפוק הכי גדול בחיים שלי מבחינה מקצועית, יותר מהאולימפיאדות. אני משפיעה על חיים של אחרים וזה הרבה יותר מלהשפיע על החיים של עצמי. אני כל יום נוגעת באדם, בלב ובנפש", היא אומרת.

בימים אלו היא גם לוקחת חלק בפרויקט "המאמנ.ת של המדינה" של דנונה פרו וקשת, במסגרתו הציבור מציע מי יהיה המאמנים והמאמנות הבאים של ישראל. "זה פרויקט יפה כי הוא מעלה לאור את המשמעות של המאמן מאחורי הספורטאי ומנפה זרקור לעבר תפקיד המאמן, דבר שבדרך כלל לא עושים", היא מדגישה.

היא רואה בתפקיד המאמן חשיבות רבה. "אני חושבת שמאמן טוב הוא מאמן שיש לו השפעה גדולה על המתאמנים שלו. חשוב שיהיה בין המאמן למתאמן חיבור אמיתי, קידום ומחשבה על הצרכים שלו. מאמן צריך להתאים לספורטאי שלו כמו שספורטאי צריך להתאים למאמן. זה בסופו של דבר אנשים", היא מתארת ומדגישה, "מאמן טוב צריך לדעת להנהיג, כי כדי להוביל תהליך צריך לדעת את הדרך. מנהיגות זו תכונה נורא חשובה, לצד מקצועיות חסרת פשרות".