שישה מכל עשרה (58%) מהרופאים הפעילים בישראל ב-2016 למדו בבתי ספר לרפואה בחו"ל, על חשבונם וחשבון משפחותיהם. זהו השיעור הגבוה ביותר במערב של רופאים המוכשרים מחוץ למדינה — כמעט פי שלושה מהממוצע ב-OECD, ובהפרש ניכר משאר המדינות. כך עולה מנתוני הבריאות של 35 המדינות החברות ב-OECD ל-2016 המתפרסם היום. מינהל תכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות עיבד את הנתונים לדו"ח שמשווה בין ישראל לשאר מדינות הארגון בעשרות משתנים.
המשמעות היא שמדינת ישראל מסתמכת באופן נרחב ביותר על סבסוד פרטי של משקי הבית בישראל למימון עלות הלימודים בחו"ל של רופאיה. עלות זו מגיעה פעמים רבות לעשרות אלפי דולרים בשנה, ומאות אלפי דולרים לאורך כל שנות הלימודים. מקומות הלימוד העיקריים של סטודנטים לרפואה בחו"ל הם הונגריה, איטליה ורומניה. לאחר סיום לימודיהם, הם עוברים מבחני רישוי נוספים בישראל, בהליך שכולל בדרך כלל קורס ומבחן, הכרוכים גם הם בהוצאה כספית ניכרת, כדי לקבל את הרישיון הישראלי.
בהתאם לכך, מספר מסיימי לימודי הרפואה בישראל הוא כמעט הנמוך ביותר בארגון: 6.8 בוגרים בשנה ל-100 אלף תושבים, לעומת 12.1 מסיימי לימודים בחו"ל.
הביקוש ללימודי רפואה בישראל אדיר: נדרש כיום ממוצע משוקלל כמעט דמיוני של בגרויות ופסיכומטרי כדי להתקבל ללימודים, ושאר המאוכזבים שחולמים להיות רופאים, כולל מועמדים מצטיינים עם ציונים גבוהים ביותר, נדרשים להעתיק את חייהם וללמוד רפואה במשך שנים ארוכות בארץ זרה, על חשבונם.
לימודי רפואה הם היקרים והמורכבים ביותר במערכת ההשכלה הגבוהה. הם דורשים מערך גדול של תשתיות כמו מעבדות, חדרי ניתוח ובתי חיות - והם מסובסדים עמוקות על ידי המדינה. ואולם צוואר הבקבוק שמונע הרחבה מסיבית של מספר הסטודנטים לרפואה בישראל הוא בעיקר מה שמכונה בעגה המקצועי "שדות קליניים", כלומר מחלקות מובחרות בבתי חולים שבהן אפשר להכשיר סטודנטים ברמה גבוהה, תחת השגחה של רופאים ורופאות בכירים. מספר המקומות האלה מוגבל, ולכן אי־אפשר פשוט להגדיל משמעותית בן לילה את מספר הסטודנטים.
מנגד, קיימים גם איים של חוסר היגיון בארגון המערכת. כך למשל, לומדים בישראל כ-100 סטודנטים אמריקאים בתוכנית ייעודית, תוך שימוש בשדות הקליניים המוגבלים - אף שידוע מראש כי רובם המכריע יחזור בתום הלימודים לארה"ב. בנוסף, בקופות החולים זועקים כבר שנים שיש להרחיב יותר ויותר את השדות הקליניים מחוץ לבתי החולים אל הקופות עצמן, ולאפשר בכך כניסה של סטודנטים נוספים למעגל הלומדים.
במקביל מתנהל ויכוח סביב השאלה אם חסרים בכלל רופאים בישראל, או שהמצב הנוכחי, שבו מסיימים בכל שנה 1,200-1,300 (ב-2016 רוב המסיימים למדו בחו"ל) סטודנטים ישראלים לרפואה את לימודיהם, מספק. בקופות החולים טוענים שהפתרון היחיד לבעיית התורים הקשה במערכת הבריאות הוא "הצפת" המדינה ברופאים. מנגד, דקאני בתי הספר לרפואה טוענים כי אם לוקחים בחשבון את בוגרי חו"ל - ישראל משיגה את יעד הרופאים הרצוי.
כך, למרות הנתונים הקיצוניים המצביעים על תלות של מערכת הבריאות הישראלית ברופאים שהוכשרו בחו"ל, דווח ב-TheMarker לפני שנה על התנגדות נחרצת של בתי הספר לרפואה בישראל להקמת בית ספר חדש לרפואה באוניברסיטת אריאל. הדקאנים של בתי הספר לרפואה טענו כי קיים כבר כיום מחסור בשדות הוראה קלינית (מקומות להכשרה המעשית של הרופאים לעתיד בתוך בתי החולים; ר.ל.ג), ולפיכך "צעד כזה יביא לפגיעה משמעותית ביכולת הפקולטות הקיימות להקנות הכשרה קלינית ראויה".
שר החינוך, נפתלי בנט, שתומך בהקמת בית הספר החדש לרפואה, אמר כי פתיחתו תביא לכך שפחות ישראלים יידרשו לצאת ללמוד בחו"ל. הדקאנים טענו בתגובה כי גם אם מספר הסטודנטים לרפואה בישראל יגדל משמעותית, עדיין ימשיכו מאות ישראלים ללמוד רפואה בחו"ל - מאחר שהציונים שלהם נמוכים מדי, ובכל מקרה לא היו מתאימים לקבלה לבתי הספר לרפואה בישראל. אחד הרעיונות שהעלו הדקאנים כתחליף לפתיחת הפקולטה ולהגדלת מקומות הלימוד בישראל הוא סבסוד חלקי של לימודי הישראלים בחו"ל - אך נכון להיום לא קיימת כל תוכנית קונקרטית שכזאת.
המשאבים דלים - אך תוחלת החיים עולה
עוד מהדו"ח עולה כי תוחלת החיים של הגברים הישראלים עלתה בשנה אחת בשישה חודשים, מ-80.1 ב-2015 ל-80.7 ב-2016; וכי היא גבוהה בשנתיים וחצי מהממוצע בקרב גברים במדינות OECD (שבהן תוחלת חיים ממוצעת של 78.1). עשור וחצי בלבד לפני כן, בשנת 2000, היתה תוחלת החיים של גברים בישראל 76.7. בקרב נשים הפער נמוך יותר - כשנה (84.2 שנים בישראל לעומת 83.4 ב-OECD). תוחלת החיים הכללית באוכלוסייה היא 82.5 שנה, והיא השישית בגובהה ב-OECD.
הנתון על תוחלת החיים של הישראלים מפתיע ומעניין במיוחד על רקע התמונה העגומה שמצייר הדו"ח על משאביה המידלדלים של מערכת הבריאות הישראלית והעומס הקיים עליה. הדו"ח, שנכתב על ידי מאיר ברוכים ודן קיני, מגלה גם כי ב-2016 נמשכה המגמה שבה ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל היא מהנמוכות במערב (7.3% בישראל לעומת ממוצע של 8.9% מהתוצר הלאומי בכלל המדינות), ובתוכה ההוצאה הפרטית היא מהגבוהות במערב (37% לעומת ממוצע של 26% מכלל ההוצאה).
אף שהושקעו משאבים רבים בתוספת מכשירי MRI ורישיונות להפעלתם - ישראל עדיין מפגרת אחר רוב מדינות OECD עם 4.9 מכשירים למיליון תושבים, לעומת ממוצע של 15.8 מכשירים למיליון תושבים בארגון. רק במקסיקו והונגריה קיים שיעור נמוך מבישראל.
מעשנים המון - שותים מעט
הדו"ח מזכיר לנו שוב עד כמה בעייתי המצב של ישראל בתחום העישון. שיעור המעשנים בישראל ב-2016 היה 19.6% - גבוה בכ-20% מהממוצע ב-OECD, ואחד הגבוהים במדינות המערב.
לעומת זאת, הישראלים בהחלט אינם סובלים מבעיית אלכוהול: 2.6 ליטרים לנפש בשנה בישראל - שליש מהממוצע ב-OECD - הופכים את ישראל למדינה השנייה מהסוף אחרי טורקיה בצריכת אלכוהול לנפש. לשם השוואה, הצריכה הממוצעת של אלכוהול בצרפת ובצ'כיה, השיאניות, היא 11.7 ליטר לנפש. גם שיעור ההתאבדויות בישראל הוא השני הנמוך ביותר במערב, שליש מהממוצע ב-OECD: בישראל 4.1 מקרי התאבדות ל-100 אלף אנשים לעומת 12.4 ב-OECD. ישראל שומרת על מקומה הראשון בהפרש עצום משאר מדינות ה-OECD בתחום הפריון עם 3.1 ילדים בממוצע לאישה, לעומת 1.7 בממוצע ב-OECD.
מה שהדו"ח אינו משקף הוא עניין הפערים: פערים גיאוגרפיים, מגדריים וסוציואקונומיים במשתנים כמו תוחלת חיים, בדיקות MRI, שיעורי העישון, ההתאבדויות, סוגי תחלואה שונים וכמובן רמת השירות הרפואי אינם נכללים בדו"ח הנוכחי, והם המשתנים שצמצומם צריך להיות במוקד ההשקעה והדאגה של קובעי המדיניות.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר TheMarker
לעוד כתבות באתר: