אחרי חצי שנה שבה לא הייתי בבית משום שלמדתי למבחן שלב בהתמחות, בסופ"ש הראשון לאחר שחזרתי, במשחק בבריכה עם הבן שלי פרקתי את כתף שמאל, כתף שידעה פריקות בעבר בתאונות סקי. משום שאני מתמחה כבר שנה חמישית בכירורגיה פלסטית בבי"ח בלינסון, ידעתי מה עלי לעשות ומיהרתי לבצע MRI כדי לוודא שאין נזק לגידים. ככה מצאתי את עצמי חוזר ב-4 לפנות בוקר מהבדיקה עם הדיסק ביד ומסתכל על מה שנראה כמו גידול. כן, יצא ככה שהבחנתי בעצמי בגידול. מכיוון שאני מכיר את המערכת מקרוב היה לי ברור מה הם השלבים הבאים וביצעתי אותם נטול רגשות. העיקר להגיע לאבחנה רשמית ושנוכל להתחיל לטפל וכמה שיותר מהר, נזכרתי באותן פעמים כשהייתי מול מטופלים שצריך לבשר להם על תוצאה של ביופסיה וכמוני, לחצתי עליהם לפעול הכי מהר להשלמת הבירור כדי שנוכל להתחיל בטיפולים, לא נתתי להם זמן לנשום או לעכל.

אריק ליטווין
אריק ליטווין | צילום: באדיבות המצולם

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

במהלך הבירור, לא אחת מצאתי את עצמי עם ערימת ניירת, שעל כל אחת מתנוסס שמי ושם זה היכה בי, אני הוא החולה, יש לי סרטן. לא מדובר בעוד מטופל שאני צריך לבשר לו על המחלה, אלא אני עובר להיות המטופל. כל אימת שנפגשתי עם רופא או הלכתי לבדיקת הדמיה, אני זה שישב מהצד של השולחן, לא מול המחשב, אלא מהצד שמחכה למידע. רגעים כאלו גרמו לי להבין שבעתיד כשאחזור לעבוד כמה זה חשוב לעצור מדי פעם, לתת למטופל לעכל, לנשום, או לפחות לנסות, להביט לו בעיניים, אבל לצערנו במציאות של היום ברפואה הציבורית, זה קשה מאוד בגלל עומס העבודה וכמות החולים.

בשונה מחולים שאינם מתחום הרפואה, כמוני, שמתבשרים על האבחון כחולים במחלת הסרטן, מייד חושבים על הטווח הקרוב, על המוות ונשירת השיער, ידעתי שלא אמות מהמחלה אבל כן חששתי מתופעות הטיפולים שיכו בי בעוד עשר, עשרים שנה.

ואז התחילו הטיפולים. ישבתי על כורסה והעירוי מטפטף לתוך הגוף ביודעין - חומר רעיל בצבע פנטה דרך הווריד (דרך פיק-ליין, לי יש פיק-ליין, לא נתפס). ראיתי את כמות האנשים העצומה ואת האחיות הבודדות שרצות בין מטופל למטופל, מדי פעם הגיח רופא לראות מה שלום המטופלים. הבטתי מהצד הפעם, ולמרות שלא נזקקתי באותו רגע למידע או יחס, חשבתי לעצמי כמה היה נחמד אפילו לשנייה שהאונקולוגית שמטפלת בי תעצור ותשאל לשלומי. נפל לי האסימון, כמה חשובים הדברים האלו. בסופו של יום אנחנו מטפלים בבני אדם ולא תמיד יש את הזמן להגיד אפילו שלום כמו שצריך, או להסביר מעבר.

ואז הגיעה השתלת מח עצם. התאשפזתי, כבר קירח, רק השיער בגבות נשאר, לא ברור באיזה מנגנון זה קורה. צמוד לעמוד עירוי 24/7, מתקלח איתו, יש לו כבר שם ואפילו דיברתי איתו כמה פעמים. אשפוז לשלושה שבועות, שבוע מתוך זה בבידוד. כל יום תרופות, כל יום לא מוותר לאחות ועובר איתה על כל כדור שאני נוטל ומה הסיבה או האינדיקציה. אני רואה כמה זה חשוב כמטפל לעצור לכמה רגעים, להסביר, לדבר ולבדוק האם הכדור מיועד למטופל הנכון בכלל. מגיע הלילה, המוגלובין 6, צריך לקבל מנת דם, אני! מנה ממישהו אחר? מיד צצו המחשבות בראש על זיהומים ויראליים אפשריים ועל סיכונים במנת דם. שתי אחיות ניגשות לקחת דגימת דם, ואני כמובן עובר איתן על הנוהל של משרד הבריאות, שגם אני עובד לפיו, לא מחמיץ שורה ודואג שהטופס והמבחנה יהיו חתומים מכל עבר.

ואז באשפוז האחרון, למרות שנמנעתי מקריאה עד עכשיו, פתאום הרשיתי לעצמי לשחרר את השליטה ולקרוא.

נחשפתי לפועלה של עזר מציון, מתחיל להגיע עם המשפחה לשם (היום מתנדב שם בלקיחת דמים לתורמי מח עצם פונציאליים) להעביר את אחר הצהריים בסביבה של ילדים ומבוגרים חולי סרטן. דווקא במקום כזה, שמזוהה עם חולי, יש כל כך הרבה אופטימיות, והמכנה המשותף עושה את שלו, אם זה בגימבורי, בפינת החי המדהימה, עם המטפלים במוזיקה או באמנות, עם מאור איש הלגו. פשוט מקום עם אווירה משפחתית.

עוד ב-mako בריאות:
>> 
10 המזונות שיעזרו לכם לצלוח את החורף בשלום
>
> בגלל מגבת: נאלצה לעבור כריתת עין
>
> אכלתם יותר מדי סוכר? זה מה שאתם צריכים לעשות

בזמן גלישה ברשת גיליתי את חלאסרטן, קהילה המחברת בין צעירים חולים ומחלימים מסרטן, ומהווה רשת תמיכה לכל תחומי החיים הנפגעים מהמחלה – בדידות, זוגיות צעירה, פוריות, קריירה, הורות צעירה וכו’. אני רואה שיש לקהילה דף פעיל בפייסבוק ואני מתחיל לענות לשאלות, לפעמים כרופא ולעיתים כמטופל. היו שהודו על הטיפים שנתתי, היו שפנו אלי בפרטי, היו ששיתפתי אותם בחוויה האישית שלי, אבל מה שהכי עזר היה שיתוף העצות שלי להתמודדות עם תופעות הלוואי והבחילות הנוראיות שיכולות להשתפר לאחר ביסקוויט אחד או 10 מלפפונים חתוכים שחמי מביא לי בעשר בלילה. הכרתי שם גם בחור צעיר שפחד מאוד מהשתלת מח העצם, אך כשסיפרתי לו שזה לוקח 5 דקות בלבד, הוא נרגע.

למדתי שיעור אמיתי ורציני על החיים האישיים והמקצועיים, ברמה האישית כמה חשובה המשפחה וכמה חשוב שאהיה שם בשביל הילדים ולא אחכה או אדחה דברים כי אי אפשר להזיז את הגלגל אחורנית. מצער שדווקא בגלל המחלה מבינים את זה, אבל זה מכנה משותף לכל החולים. ברמה המקצועית כשאחזור לעבוד, אין לי ספק שהמחלה תהפוך אותי לרופא טוב יותר ביחס למטופלים ולמשפחות שלהם, אם פעם הייתי רץ בין הניתוחים, כשאחזור, בין הריצות, אקדיש זמן לכל אחד ולכל שאלה.

הכותב הוא אריק ליטוין, מתמחה שנה חמישית בכירורגיה פלסטית בבי"ח בלינסון ופעיל בקבוצת הבוגרים של קהילת חלאסרטן