ערב שישי. מיון עמוס. אני ובחור צעיר ומפוחד לבד בחדר הבדיקה. "זו החברה שלי הכניסה לשם, אני לא ידעתי, לא היה לי מושג, אני הולך להיפרד ממנה אחרי הקטע המלוכלך הזה!". הוא מספר לי, מבלי להסתכל לי בעיניים. מלפפון ירוק אשר הוכנס במהלך אקט מיני ונעלם לו אי שם במעמקי המעי הגס. אני מנסה בעדינות לעשות בדיקה רקטלית אך אין למלפפון זכר. הוא מודאג ומבויש ואני מסבירה: "נצטרך לקחת אותך לחדר ניתוח לעשות בדיקה תחת הרדמה כללית, במהלכה ננסה לחלץ את המלפפון האובד". אני מנסה לא לשפוט אותו, לשמור על אמפתיה - יש לנו בעיה משותפת  ואני צריכה לעזור לו לפתור אותה. זה התפקיד שלי.

חדר ניתוח, המטופל שלנו מורדם. אני והרופא הבכיר שהוא איש גדול וגדול ממדים, משחיל את ידו העצומה דרך פי הטבעת ואז את הזרוע עד לעומק לא ברור אבל לא מצליח לחלץ את המלפפון. "אני מרגיש אותו, אבל לא מצליח לתפוס, זה כבר עבר את הרקטום והגיע לסיגמא, תנסי את, עם היד הקטנה שלך!". אני מתחלפת איתו בעמדה, זו הפעם הראשונה שלי. הפעם הראשונה בחילוץ אובייקטים שהלכו לאיבוד במעמקי מערכת העיכול.

מאז כבר פגשתי הרבה: ויברטורים, בקבוקי זכוכית (מסוכן ולא מומלץ!!! עלול להישבר ולקרוע את הרקטום מבפנים!!!). מצתים, דיאודורנטים, סכיני גילוח ועוד מיני ירקות. גם למדתי עם השנים להכיר המון סוגי חומרי ניקוי שאנשים מחליטים מכל מיני סיבות לבלוע.

אני, שאף פעם אין לי זמן לנקות את הבית שלי, שולטת ביד רמה במגוון מוצרי הניקוי המומלצים לבית (שוב- לא מומלץ לבלוע חומרי ניקוי מכל סוג שהוא) וכבר יודעת בעל פה את הטלפון של המכון הארצי למידע בהרעלות ברמב"ם ( 04-7771900 ).  

אבל הפעם הזו הייתה מיוחדת, כי גיליתי, למרבה תדהמתי, שאני מצליחה להכניס את כל הזרוע מעבר למרפק שלי לתוך מערכת העיכול של בן אדם. כל הזרוע שלי בגוף של בן אדם, בתוך המעי. זו הייתה תגלית מטריפה וסוריאליסטית עבורי. הרגשתי את המלפפון בקצה ידי וניסיתי למשוך ולרגעים היה נדמה לי שאני מצליחה. "משוך בגזר!!!! (מלפפון) משוך בגזר (מלפפון) לא יצא הגזר! (המלפפון!)". נכשלתי. המלפפון היה תקוע בזווית היכן שהוא בין הרקטום לחלק הבא של מערכת העיכול במעי הגס, שנקרא הסיגמא, ולא היו לו כוונות להתפנות. ליטרלי.

לאחר שנכשלנו בחדר ניתוח, האופציה הבאה הייתה במחלקת גסטרו: רופאת הגסטרו הנועזת, ביצעה קולונוסקופיה ולאחר שאיתרה את המלפפון האובד, כמו קאובוי, היא השליכה את ה"לאסו" של ציוד הקולונוסקופיה והצליחה ללכוד את המלפפון הסורר. כך בחלקים הוצא המלפפון, חתיכה אחר חתיכה. סלט ירקות.

הייתי נרגשת שלסיפורנו זה סוף טוב ושהצלחנו לעזור לעוד מטופל, ושלחתי תמונה של הפתולוגיה- ה"לאסו", הסלט עם קצת ירוק וחום לקבוצת רופאי המחלקה בוואטסאפ. בלי שם המטופל, בלי פירוט, רק תיאור מקרה- מלפפון אובד בשלמותו במעבר רקטו-סיגמא.

כדי ללמוד ולשתף על עוד דרך שאפשר לטפל, במקרה זה על ידי מכשיר אנדוסקופי, שאולי יחסוך לנו במקרה הבא (ולא חסרים מקרים כאלו), הרדמה כללית וחדר ניתוח. וכן, גם כדי לפרוק. כי הדברים שאנחנו עוברים בבית החולים, המראות הקשים שאליהם נחשפים מידי יום דורשים שנפרוק, אם באמצעות סיגריה, אוכל, שיתוף עם קולגות, מטפל או על ידי כתיבת שורות אלה... לא יודעת איך אפשר לשרוד אחרת.

שישי בערב ועוד לילה שלם לפני וכבר הייתי עייפה ממאורעות היום. באותו הזמן משפחתי ישבה לאכול, עוד ארוחת שבת בלעדיי. ממש לפני המנה העיקרית, משפחתי קיבלה תמונה עם הסבר על הירוק והחום. כן. בטעות שלחתי לקבוצה המשפחתית במקום לקבוצת רופאי המחלקה את התמונה. מאז כולם זוכרים לי את פרשת המלפפון בטוסיק וגם הייתה תקופה נטולת מלפפון בסלט הירקות שחלפה עם הזמן.

בוקר פעיל במיוחד במחלקה, לא הייתי תורנית, אבל היו המון אשפוזים וניתוחים. תוכי של מטופל שהתאשפז איתו בלילה וקפץ על גבו של אחד מאנשי צוות העזר עורר בהלה גדולה במחלקה. כן, תוכי של מטופל, במחלקה הכירורגית. נקראתי לעזרה - בתור הכירורגית האמיצה וחובבת החיות, נשלחתי להחזיר את התוכי הנשכן לבעליו ששכב במיטה.

מזל שזה חלק מההכשרה הכירורגית, לפתח יצירתיות ויכולת אלתור בזמן אמת, והידד, אחרי מספר ניסיונות אני מצליחה לעטוף את התוכי במגבת מאחור ולהניח אותו ליד מיטת המטופל שלנו בלי לקבל נשיכה, תוך כדי שאני חושבת לעצמי שכנראה לא שתיתי מספיק קפה הבוקר ואולי לא התעוררתי עדיין מהחלום, כי זה שיא השיאים: יש תוכי במחלקה שלנו!!!!

והתוכי, שייך למטופל, מתמודד נפש שהחליט להכניס את הפריטים הבאים מפי הטבעת: 1. סכין גדולה וחדה 2. מצת 3. כבלים 4. משהו שנראה כמו סיגריה חשמלית. החפצים הצליחו לחתוך ולפצוע את הרקטום של המטופל והוא דימם כמות נכבדת של דם, על כן אושפז לאחר הדמייה להשגחה ולטיפול אנטיביוטי. זה עלול היה להוביל למצב מסכן חיים ועל כן שהה במחלקתנו ולא במחלקה פסיכיאטרית, וכשהתאושש מהסיפור ונתבשר כי מועמד לאשפוז פסיכיאטרי כפוי, ברח עירום מבית החולים, התוכי על כתפו והשוטרים דולקים בעקבותיו.

לפעמים אני לא מאמינה שכל זה קורה באמת, שזה אמתי, שאלו המטופלים שמגיעים אלי, ואני באמת רוצה לעזור, כמו סרט סוריאליסטי, שאני נוטלת בו חלק. אבל זה לא סרט אלא מציאות. ואני, ככל שהזמן בהתמחות חולף, התרגלתי להוציא דברים מפי הטבעת, שזה לכשעצמו הזוי בהחלט, אבל כנראה שהחיים שלנו הם בדיוק כאלה.