אני מנסה לכוון את מתמר הסונר על הבטן, חייבת לוודא שיש דופק לעובר שלי. השעה קצת אחרי ארבע בבוקר, לא מאמינה שסוף סוף המיון נרגע ושהצלחתי למצוא רגע לקראת סוף התורנות כדי להגיע למיון נשים להיבדק. עכשיו מבינה שגם כואבת לי הבטן התחתונה ושסחבתי עד עכשיו בזכות האדרנלין והסטרס, אולי מכל ההתאפקות הזו ללכת לשירותים להשתין כי לא תמיד יש זמן בתורנות. רק שלא תהיה לי דלקת בדרכי השתן... או חמור יותר...
אני לא מאמינה שעברתי את כל מה שעברתי ביממה האחרונה: פלוני אלמוני, מוכר כדר רחוב שמגיע מידי פעם לביקור במיון, הפעם ללא הכרה, מצחין מכל סוג של נוזל גוף אפשרי, משפריץ עלי דם מהקרקפת שלו, תוך כדי שלוחצת על הדמם עם חבישה טבולה בתרופה שעוזרת לעצירת דימום, מקבלת הודעה לרוץ לחדר הלם, מגיעה תאונת דרכים קשה, משאירה סטודנטית צעירה ללחוץ במקומי ולבקש שיארגנו ציוד לתפירה עד שאחזור, וכשחוזרת סוף סוף, שוברת שיא אישי שלי.
לא פחות מארבעה מטופלים ובני משפחתם שצרחו עלי ופרצו לחדר הטיפול, כולל בזמן בדיקת מטופל אחר (אני אפילו לא מחשיבה הפרעות מנומסות, שאלות, ניסיונות לא אלימים). אני מתכוונת לאלימות מילולית של ממש. וכמעט פיזית, או לפחות כך זה הרגיש. בדרך כלל מטופלים אוהבים אותי, (כשאני מצליחה להגיע אליהם לבסוף), אבל המיון היה קשה ועמוס במיוחד, כמו יום ראשון טיפוסי, והפעם באמת שפחדתי שירביצו לי ושיגמרו לי את התינוק. מדמיינת איזו כותרת איומה בעיתונות: "מתמחה הוכתה במיון ואיבדה את תינוקה". לא רוצה. אני חייבת לשמור עליו הפעם. ותמיד אותה הסיבה לכעס, המובן מאוד דרך אגב, מטופלים שחיכו הרבה מידי זמן מבחינתם. אבל זו לא אשמת הצוות.
חטפתי צעקות גם ממטופלת בהריון, ממש כמוני שחיכתה הרבה, (ודווקא הריוניות מנסה לבדוק קודם) אבל מקרי חירום וטראומה קודמים לכל. צועקת עליי שעלולה לחטוף זיהומים בזמן הזה שמחכה במיון, שאני מסכנת אותה ואת התינוקת שלה. ואני מעזה הפעם לענות ולומר לה, שגם אני מסתכנת, שגם אני מסכנת את העובר שלי, בתקווה שלא אאבד עוד אחד.
כי למיון פנים ופינות רבות, כמו מיון שוכבים, חדר הלם וחדר חמלה, מיון קורונה, מיון הולכים וגם מחלקות שצריכות את עזרת הכירורג. ואני רצה ממקום למקום, כמו עכבר לכוד במבוך, בניסוי אכזרי שנמשך קרוב ל-30 שעות ברצף, דווקא בתקופה הזו, שמנסה להיות רגועה, למצוא את הזמן להשתין, ולפחות לשתות אם אין זמן לאכול.
ובעיקר מפחדת, ששוב זה יקרה סביב תורנות. ששוב לא יהיה דופק. דופק. כמה דפוק!. כמה דפוקה ההתמחות הזו, שזה מה שאני צריכה לעבור כדי להגשים את חלום ילדותי. להיות רופאה. באמת חלום ילדותי. ואני כבר גדלתי, והתפכחתי. שלא כמו ההומלס שלי שעוד מקווה שיתעורר.
עוד PTSD לאוסף החוויה המפוקפקת שנקראת "התמחות", הפרעת דחק פוסט טראומטית. הפעם לא בגלל ההתעמרות שעברתי בהתמחות, אלא בגלל ההתעמרות שאני מעבירה את העוברים שלי. קשה לשרוד את זה. שניים מהתינוקות שלי לא שרדו. שני הריונות שונים. אחד בשבוע מתקדם מאוד: היה דופק לפני התורנות בסקירת המערכות שהייתה תקינה לחלוטין. אבל לא היה דופק יום למחרת התורנות, כשהגעתי לעשות את בדיקת מי השפיר.
ואז שוב, ממש לא מזמן, הפעם בשבוע מוקדם יחסית. ונכון שישנה סטטיסטיקה ואולי לא הכל קשור לתורנות, אבל הנסיבות הללו, של הימצאות דופק לפני התורנות והעדרו לאחר התורנות, אני לא יכולה שלא להאשים את עצמי, את התורנויות הארורות האלה, שהן קשות לגוף ולנפש גם בלי להכיל עוד חיים בתוכי. תחושת האשמה קשה משאת, אני בחרתי להיות רופאה, להציל חיים. אני בחרתי לסכן את חיי ואת חיי התינוקות שלי. להיות אמא מחורבנת. איזה אבסורד.
אבל הפעם אני מנסה להיות אופטימית. הפעם הוא חזק וישרוד את זה, ביחד איתי. אני לא מצליחה להסתדר עם מכשיר הסונר, רואה תינוק אבל לא רואה את הדופק, לא מצליחה להגדיל. אני מכירה את מכשיר הסונר בהקשר הכירורגי, משתמשת בו לעיתים לחיפוש אבנים וסימני דלקת בכיס המרה, מחפשת נוזל בבטן או סביב הלב בטראומה אבל לא ממש שולטת בהגדרות הגינקולוגיות. לא רוצה להפריע למתמחה העייפה מנשים, שאולי גם עבורה זו השעה הרגועה הראשונה מהבוקר קודם לכן, אבל אני לא מצליחה לראות דופק, והדאגה מטריפה את דעתי והידיים רועדות, והמוח כבר חדל מלתפקד גם ככה.
אני מבקשת מהצוות לקרוא לה. הן מתעניינות אם הגעתי לבדוק מטופלת, ממש לא רציתי לשתף למקרה שיהיה לזה שוב סוף רע, אבל אין ברירה. היא מגיעה, חייכנית, עייפה כמעט כמוני. ולוקחת אותי לחדר בדיקה אחר, עם מכשיר משוכלל הרבה יותר. אני מספרת לה על ה-PTSD שלי, על ההריונות וההפלות סביב התורנויות, והיא מכירה את הכול, זה לא חדש לה. אני ממש לא המתמחה היחידה שעברה ועוברת את זה. זה קרה במחלקה שלה לכמה מתמחות ולא פעם,
ולא רק שם. זה נושא שעולה שוב ושוב בפורום הרופאות שלנו בפייסבוק, המקום בו ניתן לפרוק וגם להכיל באופן גלוי או אנונימי. אפילו הייתה כתבה פעם על המתמחות שעוברות הפלות סביב תורנויות. לשנייה היה נדמה שיהיה פה יותר טוב, אבל לא. אני עוברת בשנייה ממצב מטפלת למצב מטופלת. והיא מקולגה, לרופאת הנשים שלי לאותו רגע. אבדן השליטה, שתי הקצוות הללו מערערים. וכמה מנחם שהיא מוצאת את הדופק, אני לא מצליחה שלא לבכות ואומרת לה שאני אוהבת אותה ושהיא עשתה לי את התורנות. היא בודקת אותי לפחות פעם בשבוע, בסוף כל תורנות. נראה שהתורנויות שלנו מסונכרנות, ורבות מידי לעזאזל.