גבר חרדי צעיר, נשוי עם ילדים, מטייל כבר שנים בין בתי החולים ברחבי הארץ. ממיון למיון. הצוות כבר מכיר אותו, בכל פעם הוא מגיע עם אותם התלונות: כאב/ דימום/ גוש בפי הטבעת. תמיד יש "משהו" בפי הטבעת שלו (ואני לא מדברת על גופים זרים, זה לפעם אחרת) והוא תמיד מבקש להיבדק, כמובן על ידי גבר, היות ומטעמי דת הוא מסרב שאשה תבדוק אותו. והתלונות שלו אכן מצריכות בדיקה רקטלית.
וכך, בכל פעם, הוא מגיע לבית חולים אחר, ישר למיון, ובכל פעם, לבקשתו, מגיע רופא ממין זכר לבדוק אותו. פעם אחת, אפילו בן הזוג שלי, גם הוא בעוונותיו רופא, בדק אותו. בכל פעם מחדש, הבדיקה הרקטלית תקינה. אין דימום, אין גוש ואפילו לא טחור לרפואה. ובכל פעם מחדש, בתום הבדיקה, הוא נעלם מהמיון, לפני שהספיקו לכתוב לו מכתב שחרור עם המלצות, עד הביקור הבא....
חברה שלי, רופאת משפחה מדהימה, סיפרה לי על המטופל המבוגר שהגיע למרפאה לבדיקה: שניהם בחדר סגור, לבד. הפעם פנה בעקבות צינון והיא ביקשה שירים את חולצתו בכדי שתוכל להאזין לריאותיו. והוא - התפשט לחלוטין, עירום כביום היוולדו. היא הרגישה לא נעים, היא חשבה שאולי לא הבין אותה והסבירה לו שהוא יכול להתלבש, שהיא רק רוצה לבדוק את הריאות שלו, הוא רק צריך להרים את החולצה, ואין צורך להתפשט. אבל הוא נשאר עירום ועוד הוסיף וביקש בדיקת אשכים, שכבר תקופה ״מציקים״ לו.
והיא בדקה, רופאה יסודית, תוהה לעצמה היכן עובר הגבול שבין לעזור למטופל ממקומה כרופאה, כי זו העבודה שדורשת גם מגע פיזי ואלו הן הנסיבות, היכן נפרץ אותו גבול עדין בקונסטלציה הרגישה הזו, שבבדיקה הגופנית, בחדר סגור, בין רופאה למטופל?
מתי זה נחשב להטרדה מינית? אולי בכל זאת לא הבין? אולי מסתתרת כאן מחלה פסיכיאטרית? אולי מדובר בגידול מוחי שגרם לו להתנהג כך? ככל שנקפו הדקות, והיא במבוכה ותחושת הבחילה והגועל, הכעס וחוסר האונים התגברו בתוכה, היא הבינה, שאם כך היא מרגישה, אז כנראה שהגבולות נפרצו. זו כבר לא בדיקה רפואית תקינה. הרי לא סתם בא לה להקיא. היא חשה אשמה, אולי השמלה שקנתה מעט חשופה? אולי העבירה מסר שגוי מבלי להתכוון? והיא ביקשה ממנו שוב להתלבש. נסתיימה הבדיקה. רק בפעם השלישית, אחרי שכמעט צעקה, הוא הסכים. אחרי שהודיעה לו שמחכים עוד הרבה אנשים בחוץ. לא לפני שנעמד מולה עירום ואמר שהיא רופאה מאוד נעימה וחייכנית. זה רק שניהם בחדר סגור.
למזלי עד כה, לא "חטפתי" קשה. אולי כי אני כזו מוזנחת וחסרת חיים, ״רק״ מידי פעם מחמאות בלתי הולמות ופה ושם יד שנוחתת על הירך כשאני יושבת קרוב לקחת בדיקת דם. היכן הגבול שבין מותר לאסור, בין הטרדה מינית לבין דינמיקה שהיא לגיטימית בין בני אדם שנמצאים קרוב אחד לשני? לפעמים ברור מתי נחצו הגבולות, אבל הרבה פעמים, דווקא בגלל שיש הרבה אינטימיות בין מטפל למטופלת, בין מטפלת למטופל וכל יתר הווריאציות הקיימות, זה מבלבל. את כולם. אני מניחה שכשזה מרגיש לא נכון לאחד הצדדים, אז זה באמת לא נכון. ושם חייבים לעצור. וטובה דקה אחת קודם. זה חייב להיות נקי, זה חייב להיות, לטובת כולם!
אחת הבדיקות הכי נפוצות בכירורגיה כללית היא בדיקת המפשעות והאשכים לזיהוי בקע מפשעתי, אבחנה נפוצה יחסית ושכיחה יותר אצל גברים. הבדיקה כוללת מישוש שק האשכים משני הצדדים, וגם החדרת אצבע בשק האשכים לכיוון המפשעה כדי להרגיש ולהעריך את אזורי החולשה, לבדוק אם קיים בקע, להעריך את גודלו ותכולתו.
בדיוק כמו בדיקה רקטלית, זו לא בדיקה שנעים לי לעשות, ועם זאת אני נאלצת לעשותה הרבה מאוד פעמים, למעשה, לא זוכרת תורנות אחת בלי הבדיקות הללו. אבל אני מתמחה בכירורגיה, זה חלק מהעניין. והבדיקות הגופניות הן חשובות, הן נותנות הרבה מידע וגם אמצעי לגילוי מחלות כולל סרטן. אבל זה לא נעים. לא לי, ובדרך כלל גם לא למטופלים שלי: לחדור לפרטיות, לגוף של המטופל ומי יודע איזה מטען הוא נושא כל חייו ומה עבר לפני שהגיע אלי…
ואני רואה את המטופלים שלי, לפני, אבל במיוחד אחרי הבדיקה, למרות שאני מבקשת הסכמה לפני כל בדיקה פולשנית ומשתדלת להסביר הכל, לפני וגם תוך כדי ומשתפת בממצאים כדי שבאמת יבינו את חשיבות הבדיקה, רובם מתכווצים, מתכנסים בתוך עצמם, מושפלים. אני שונאת לגרום לבני אדם להרגיש ככה.
אבל נראה שלא כולם סובלים, יש גם כאלו שנהנים מהבדיקות האלו. אני יודעת, כי הם אומרים לי. אני יודעת, כי אחר כך הם מחמיאים לי, שאני צעירה ויפה (אין שום מצב, אני נראית כמו כבשה מרוטה בסקראבס מסריח, פעם יצא לי להסתכל על עצמי במראה תוך כדי תורנות והזדעזעתי עמוקות). אני יודעת, כי לפעמים יש תגובה פיזיולוגית ואיברים מזדקרים. אני יודעת, כי הם לפעמים נשארים לשכב ולפעמים גם מבקשים בדיקה חוזרת.
זה נדיר, זה עדין, זה קשה לזיהוי. זה מגעיל, זה מבחיל וזה מאוד מבלבל. אולי בכל זאת זה בגללי? הקרבה הזו שנוצרת בין צוות המטפל למטופלים שלו, צריכה וחייבת להישמר בגבולות מוגדרים, ברורים מאוד באופן שמגן על שני הצדדים. כולנו בני אדם פה אחרי הכל.
אולי מה שנדרש בכדי להגן על כולם, בכדי שיהיה יותר נעים לבדוק וגם להיבדק, זה ליווי קבוע? אולי צריך להקפיד על מלווה שינכח בעת ביצוע בדיקות אינטימיות של מטופלת אך גם של מטופל מה שיגן גם עלינו, הצוות המטפל? קשה לענות על הסוגיות הקשות הללו, במיוחד כשחושבים על הזכות לאוטונומיה, על כבוד האדם וחירותו.
ואני ממשיכה לבדוק את המטופלים שלי, כל תורנות מחדש ומידי יום במחלקה, ותמיד יותר נוח לי כשבני משפחה נוכחים בחדר בעת הבדיקה, כמובן בהסכמת המטופל, אבל זה לא תמיד קורה ויש הרבה חולים בודדים, האחים והאחיות ויתר הצוות גם הוא עמוס לעייפה ולא תמיד זמין לנכוח בבדיקה. לא תמיד יש פתרון. אז מי ישמור על כולנו, על הצוות והמטופלים?