כבר בגיל 12 הגיעה שיר טל, היום מטפלת בנשימה מודעת, בת 40, לשומרי משקל. ילדה שמנמנה, שבגיל כל כך צעיר הבינה שמשהו בנראות שלה דורש "תיקון". מאז היא הספיקה לעשות אינספור דיאטות, מכל הסוגים והמינים, יורדת במשקל ועולה בחזרה כמו אקורדיון, וללא כל שינוי ממשי במצב.
עד גיל 8 היא מספרת שהייתה ילדה מאד שמחה ועליזה, אהבה לשיר ובעיקר לרקוד. היא הייתה רוקדת בכל מקום, על המיטה, באמצע הסלון וגם בלהקת מחול שאליה הצטרפה, עד שמנהלת הלהקה הודיעה לה שאם היא לא תוריד במשקל משמעותית, היא לא תוכל להמשיך עם חברותיה לקבוצה. היה זה הרגע שבו טעמה מעץ הדעת וגורשה מגן העדן הפרטי שלה. בום. רגע שבו נצרבה בה הידיעה שהיא לא בסדר, שהגוף שלה לא יפה, שהיא פחות טובה מכולן. דפוס הדחייה שעתיד ללוות אותה בהמשך חייה הרים את ראשו לראשונה וסיפר לה שהגוף שלה מגעיל, ושהנה מתחיל מסע חיים שמוטיבו העיקרי עומד להיות דוחה מרוב דחייה.
הקשר בין השמנה ודחייה הוא קשר עתיק יומין. שכבות השומן, על פי תפיסת המטאיזם, אינן אלא שכבות הגנה, העוטפות את הגוף הלכה למעשה, מתיישבות בכל כובד משקלן ומייצרות חיץ בינינו ובין העולם. זוהי הפסיכולוגיה של הדחייה, אם תרצו, השאיפה להגן עלינו ולבודד אותנו בשכבות של בידוד טרמי איכותי, כדי שלא נחוש את חצי הדחייה הכואבת. וכך מעגל הקסמים האכזרי הולך ומשתחזר: תחושת דחייה שמובילה לאכילה שגורמת לעוד ועוד דחייה וכן הלאה. שיר אכן גורשה מגן עדן, חייה הפכו לגיהינום.
משקל הגוף שלה הפך נוכח בכל פן ופן בחייה: היא הפסיקה בבת אחת לרקוד, מילדה שמחה ועליזה הפכה לילדה מסוגרת, ובהמשך לאדם בוגר שכל רצונו להיעלם פנימה, הסתגרה בתוך דל"ת אמותיה. הפער בין הרצון להיעלם לגוף שתופס נוכחות מכובדת ולא מעט תשומת לב היה מקור לסבל מתמשך.
תחושת הפחד מדחייה נצרבה בתאיה ממש, ובמוחה נוצרה מערכת סבוכה של קשרים שנעו במעגל סגור של פחד ודחייה. היא סיפרה לעצמה שכל עוד היא שמנה, לעולם לא תוכל לחיות את החיים שהיא רוצה, להתקדם, להגשים את עצמה. המוח כמובן המשיך להזין אותה בעוד ועוד סיפורים שהם אשליה.
המציאות, כמו שרק היא יודעת, השתקפה אליה מבחוץ, "הוכיחה" לה שהיא צודקת; שהתחושות שהיא מרגישה וחושבת על עצמה מקבלות תוקף באירועי החיים היומיומיים. דחייה רדפה דחייה, ולא פלא שכך, זו הלא מהות החיים והחוקיות שמאחוריהם: המציאות, או בשפתנו "מציאות הולוגרפית", אינה אלא השתקפות מדויקת המבטאת את המתחולל בתוכנו פנימה, עמוק בנבכי התודעה. ממילא אין זה מפתיע ששיר חוותה את הדחייה מכל עבר, כל עוד זו הפתולוגיה השולטת בתודעתה. היה ברור שעד שהיא לא תעשה שינוי פנימי בתוכה, לא יעזרו גם 700 דיאטות נוספות.
עוד ב-mako בריאות:
>> הסיבה שממש משתלם לאכול שאריות פסטה מחוממות
>> אוי לא: לא תאמינו מה נמצא בכל תיון
>> חשבה שזו רק שערה הפוכה בעור וגילתה משהו נורא
וכך היא הגיעה למרחב מודעות. בספקטיות מובנית, בתחושת חוסר ברירה, כי מי יש לה להפסיד? תכלס היא כבר ניסתה הכל.
אך כאן חיכתה לה הפתעה: היא הבינה שהיא "תיאלץ" לשכוח מכל מה שהיא ידעה על דיאטות בחייה, ובואו, הבחורה ידעה לא מעט… היא היתה צריכה להיפרד מהאובססיה לרזות, להבין שכאן היא לא הולכת לספור קלוריות או לחשב כל מה שנכנס לה לפה. היא התחייבה להעיף את המשקל מביתה, ואת השוטר הרע מחייה. ותקשיבו, זה אחד הדברים הכי המפחידים שבן אדם יכול לעשות לעצמו. מי אנחנו בלי שוטר שאוסר עלינו ושופט אותנו והולם בנו כל הזמן בחוזקה?
היא הבינה שלא תהיה לה ברירה אלא לוותר על המאבק - בגוף, באוכל, בעצמה. אין מקום למאבק ומלחמה בתוכנו, את המאבק מחליפה חמלה עצמית, ואהבה. כמויות של אהבה השוטפות את גופנו מבפנים ומבחוץ, מתערבבות עם דמעות הילדים הקטנים שאנחנו, שיושבים כבר שנים בתא מאפיר במוחנו, מחכים שמישהו יראה אותם, יגלה את המתנה שהם. שאנחנו.
תרופת הפלא ששיר חיפשה להרזיה התבררה כלא אחרת מאהבה עצמית. ושלא תחשבו שזה כל כך פשוט. "לאהוב" את הגוף שאתה כל כך דוחה? כמי ששנאה את הגוף שלה במשך עשרות שנים, אני זוכרת כמה קשה היה לי להסתגל לקבל בכלל אהבה. בהתחלה הייתי אלרגית אליה, פיזית ממש. בכל פעם שאשתי שתחיה היתה מחמיאה לי או משתוקקת אליי במבטה, הייתי חוטפת התקף אלרגיה שהרחיק אותה ממני ועל הדרך גם את כל חתולי השכונה. אצלי זו היתה עבודה של שנים. משנאה עברתי לקבלה, לא מוחלטת, אבל סוג של קבלה בבחינת "זאת הכלה ואיתה אנצח", אט אט הקבלה הפכה לחמלה, גיליתי שהכלה בסך הכל די חמודה, ומשם, הדרך לאהבה כבר היתה קלה. אהבה שאינה תלויה במשקל או בכל דבר אחר, אהבה מעצם היותי, המתנה שאני לעולם.
וכך בדיוק עשתה גם שיר. היא הבינה שפתולוגית הדחייה משקרת לה בתוככי תודעתה. כל הזמן גורמת לה לחוש לא שווה, לא ראויה, לא יפה, לא טובה. ועל מנת לרפא את המנגנון החולה שהרס את חייה, הגיע הזמן ללמד את התאים שלה מהי אהבה. להסתכל במראה ועל אף השומנים, הבטן המשתפלת או הזרועות המידלדלות, לאהוב את עצמה, כמו שהיא, באמת. זה לא פשוט, אבל כמו שכבר הבנתם, בהחלט אפשרי.
כשתסיימו לקרוא את הכתבה, אני מזמינה אתכם לתפוס מראה קרובה ולהתבונן בריכוז בדמותכם הנשקפת ממנה. מה אתם רואים שם במראה? האם מה שאתם רואים הוא באמת גופכם? או רק נגזרת של התפיסה העצמית, הדימוי שלכם על עצמכם? במילים אחרות, האם הדימוי שלכם נגזר מהמראה, או שמא קודם אתם תופסים את עצמכם בדרך כלשהי (שמנה, עגולה, נמוך, חלש) ובהתאמה זה הדבר שישתקף במראה?
גם חקר הפסיכולוגיה, כמו גם המפתח לפריצות דרך נוירולוגיות, מושתת על ההבנה כי ראייתנו לא רק שאינה אוביקטיבית, אלא אף מייצרת ומחוללת את התמונה הסובייקטיבית בתוך מוחנו, לכדי מציאות פיזית ממשית. "גופכם אינו אלא פנטום שמוחכם בנה. אני אראה לכם איך ניתן לפרק אותו מהיסוד ולבנות מחדש", אומר ד"ר ראמאצ'אנדרן, מומחה לכאבי פנטום בעל שם עולמי. הוא מכנה את הגוף שלנו "פנטום", בתפיסת המטאיזם, אנחנו מכנים זאת "הולוגרמה". כך או כך, כולנו מסכימים כי לא העיניים הן שרואות, אלא המוח המקבל את הסיגנלים ומפענח אותם לכדי תמונה.
במילים אחרות, אם אתם מתבוננים בדמותכם במראה ולא לגמרי אוהבים את מה שניבט ממנה, אולי במקום לנסות לשנות את הגוף, או להחליף מראה, פשוט הגיע הזמן לשנות את התפיסה? אנחנו יכולים לתכנת את עצמנו לתפיסה עצמית חדשה, ללמוד להתבונן בעצמנו כפרסונה, כדמות שלמה והוליסטית. ואז באורח מפתיע (או מפתיע פחות, כשמבינים את הפיזיקה של הדברים) נגלה תוצר מרהיב מחייך אלינו מול מראה.
על מנת שגופנו ישתנה, אם כן, יתעצב, או יחייך אלינו באהבה, נדרשת עבודה פנימית, עמוקה, על דפוסים עתיקי יומין שעדיין יושבים שם בתוכנו ומתחננים לקרמבו, פחזנייה, או לחלופין, ריפוי מהשורש.
שיר למדה להתבונן פנימה לתוך תוכה, ולהבין את הפצע העמוק שהיה טבוע בה, את הקשר הגורדי שמוחה החזיק בין השמנה, דחייה ובדידות. היא הבינה שכל ההתנהלות שלה, או ליתר דיוק ההימנעות שלה, נבעה מתוכו.
אט אט החלה האהבה לעשות את שלה, ולמוסס שכבות של הגנה שדבקו בה. תחושת הביטחון שהיא משדרת לתודעה מאפשרת לגוף לשחרר את השריון העבה והמיותר, המסתיר אותה מעצמה, ומהעולם.
שיר סיימה את התהליך ולא ירדה גרם אחד (כך לפחות היא חשבה, שכן הייתה תלמידה נהדרת ולא נשקלה). היא סיימה באותו משקל או לפחות אותו נפח, אבל במקום רגשי אחר לגמרי. היא הצליחה לאהוב את עצמה, לראשונה זה שנים רבות, לחמול את עצמה על השומן שביקש להגן עליה והתחברה לילדה העליזה והשמחה שעדיין הייתה שם, נחבאת אל הכלים בתוך כל הקילוגרמים העודפים.
היא הניחה למשקל שלה, כפי שהתחייבה בתוכנית, והחלה להתמקד עוד ועוד בתהליך המודעות וההתפתחות האישית שלה. היא חקרה פנימה, שחררה דפוסים שכבר לא שירתו אותה, יצרה חיווטים עצביים חדשים, ואז יום אחד זה היכה בה! הבגדים פשוט "נזלו", הגופיות הפכו לטוניקות ואחרי תקופה שכבר לא התעסקה בגוף שלה והתמקדה בהגשמה וביציאה לאור של עצמה, הפלא ופלא, הגוף לא אכזב, והחזיר לה אהבה.
הגוף, מלבוש חכם וגאוני, לתודעה הפלאית והאינסופית שלנו. ברגע שמנקים אותו מתחושות כבדות ומנגנונים מסרסים, הוא יודע בדיוק מה לעשות. אין לו שום עניין בלהחזיק מזווה של עודפים, אם רק מקשיבים לו ולומדים לאכול מתוך הקשבה לו ולצרכיו האמיתיים, הוא לא רק משתף פעולה אלא אף מפתיע ביכולותיו המרשימות ובקצב חילוף החומרים ששמח לחזור לבראשיתו.
התכנות התודעתי החדש אתחל את גופה (וגם את גופי, ואת גופם של עוד רבים וטובים) וסייע לתאים לחזור לבראשיתם. לתכנות הבסיסי שאליו הם שואפים (שנים חשבתי שהתאים שלי מבקשים קרמבו, והם בכלל רצו ברוקולי). באופן טבעי היא החלה לחשוק במזונות טבעיים שנכונים ומתאימים לה, כמו דלק המותאם למכונית המופלאה שהיא, היא למדה את המידות החדשות שלה, מתי היא רעבה באמת ומתי הבטן סתם מקרקרת כי היא זקוקה לעניין, לתשומת לב או כל צורך אחר. ועל הדרך התאהבה בעצמה יותר ויותר. לאחר תקופה, היא אכן נשקלה וגילתה שירדה לא פחות מ-20 ק"ג! בקלות, בלי מאמץ. אבל אתם יודעים מה? זה כבר לא היה משנה, היא כבר היתה בנינוחות וקבלה של גופה. היא אהבה את תחושת המגע של עורה, האהבה שלה זכתה (בהתחלה מעצמה, ואז מהזוגיות שנכנסה לחייה) היא הריפוי האמיתי. כל השאר הוא רק בונוס שהשיב לה גופה באהבה.
התהליך התודעתי העמוק שעברה שיר הפך לשינוי בר קיימא הנשמר מעצמו לאורך שנים, והפך לאורח חיים, שחרר אותה מהעיסוק באוכל, כמו גם ממצבורי הדחייה שדבקו לה באיזורים הרגישים. היא יצאה מהכלא שבו היתה כלואה, חזרה לרחבת הריקודים, ובעיקר רוקדת את החיים ועפה על עצמה.
>> בטיפול הקודם: בגיל 38 גילה נמרוד מואטי שלבו נעצר לא פחות מ-45 פעמים בלילה
* פריידי מרגלית הינה חוקרת תודעה, מייסדת תפיסת "המטאיזם" ועומדת בראש קהילת "מרחב מודעות". רוצים לגלות את כוחה של התודעה? זה המקום להתחיל