לפני שנה חוותה אולגה צור, בת 44 מרמת גן, את אחת התקופות המאתגרות בחייה. תקופה מאתגרת? מכבסת מילים למשברים בלתי פוסקים שפקדו אותה בזה אחר זה.
היא הייתה בעיצומן של התנגשויות עם הגרוש שלה, שסחטו ממנה לא מעט אנרגיות וכסף, זוגיות חדשה שהתנפצה באופן פתאומי, פיטורים בלתי צפויים מעבודה שאהבה ודרמות קורעות לב בתוך המשפחה, עם אמה והמתבגרים שלה. החיים שלה הפכו לערוץ ויוה קלאסי.
זה היה רק עניין של זמן עד שהכאוס בחייה יתבטא באופן פיזי בגוף. ואכן, אולגה החלה לסבול מכאבי בטן עזים ושלשולים. הכאבים הפכו לבלתי נסבלים ממש, היא הרגישה שהם מנהלים אותה, עד כי היו ימים בהם לא יכלה לצאת מהבית והייתה מתעוררת מכאבים בלילות.
היא הלכה לרופאה ומשם נשלחה למסע של בדיקות. האבחון היה ארוך ומייגע, תורי המתנה ארוכים, המתנה לתשובות שארכה נצח ובינתיים הסימפטומים רק החריפו. היא הרגישה חסרת אונים, הכאב היה בלתי נסבל, והמלחמות שהמשיכו להתחולל בעולמה צבעו את חייה בצבעים קודרים למדי. רק כשעשתה בדיקת קולונוסקופיה, הכאבים שלה קיבלו סוף סוף שם: היא סובלת מקרוהן.
היא לא הכירה את המחלה, אך כשהחלה לברר נחרדה לגלות שמדובר במחלה כרונית, שהרפואה הקונבנציונלית מגדירה כחשוכת מרפא. הרופאה הסבירה לה שבמצבה החריף של הדלקת, אין מנוס מלהתחיל טיפול בסטרואידים.
>> קרוהן: המגפה המודרנית של הצעירים
אז מה הסיפור של קרוהן?
חשוב להבין כי הביטוי של מצבים רגשיים בגוף אינו שרירותי. מחלת הקרוהן שפיתח גופה הגאוני של אולגה פגעה במערכת העיכול בכוונה תחילה, זוהי לא טעות או פגם, כי אם אינטליגנציה גבוהה.
מחלת הקרוהן היא מחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את עצמו, ובמקרה זה מייצר דלקת במערכת העיכול המייצגת את הקושי בעיכול מאורעות החיים. לרוב מופיעה המחלה בעקבות תחושה של פגיעה מהסביבה, קורבנות מהולה בעקשנות על הדרך שבה האדם חושב שהדברים צריכים להתנהל, תיאור מדויק של אולגה, אם תרצו, באותה תקופה. נוסף לכך, מיקום המחלה, במעיים, סיפר שיש לא מעט "פסולת" תקועה שאינה משתחררת, פסולת אנרגטית כמובן, של רטטים קשים, כעסים ותחושת קורבנות שהיו מוכרים לה מהבית, ובעיקר מהיחסים שלה עם אמה, שהדליקו את המעיים שלה ולא שחררו.
אולגה מספרת שנקודת המפנה הייתה הרגע שבו שמעה מהרופאים שתצטרך לחיות עם המחלה הזאת כל חייה. המשפט הזה עצר את הקרוסלה שעליה הסתחררה, ושם היא קיבלה החלטה: היא הולכת לרפא את עצמה. היא החליטה שהמחלה הזאת תהיה נקודתית ולא כרונית, שהיא לא תתייחס לאף הגדרה רפואית.
>> בלי קולונוסקופיה: בשורה לחולי הקרוהן בארץ
למרחב מודעות היא הגיעה ארבע שנים קודם לכן, כך שכל הכלים והמודלים לחקירה עמדו לרשותה. היא החלה לחקור על מה "יושבת" המחלה בתוכה, חקירה תודעתית עמוקה ולא פשוטה, בטח לא כשהמחלה כבר התפרצה והפתולוגיה בשיאה. היא הבינה שהמחלה מספרת שהיא תוקפת את עצמה, חוסמת ומתנגדת להגשמה שלה. היא ראתה לפתע איך הקשר המורכב עם אמה, מאז שהיא זוכרת את עצמה, העלה בה תחושות של "קטנה" ולא מוערכת. היא הרגישה מושפלת, לא ראויה. כל הרטטים הללו היו שם מאז ומתמיד, אך משהו בתקופה המשברית שעברה הביא אותם לכדי התפרצות. היא הבינה שעל מנת שתוכל לרפא את עצמה, היא תהיה חייבת לוותר על הרטטים הקשים הללו ולהתחיל ללמד את המוח שלה התנהלות עצבית חדשה.
לצד הכלים המטאיסטיים היא שילבה גם טיפול הומאופתי וכלים אנרגטיים נוספים שאספה במקומות אחרים עם השנים. ככל שעברו הימים, היא הרגישה שהיא מתחילה להתחזק וגם האמונה שלה ביכולתה להתמיר את מצבה, לרפא את המחלה ולהפוך את הכאב לריפוי, הלכה והתגברה.
אחת התובנות המרכזיות שאליהן הגיעה היא שלא תהיה לה ברירה אלא לשחרר את אמה מ"הבטן" שלה, גם אם זה אומר לקבל את העובדה שאהבת האם שתמיד חלמה עליה לא תתממש לעולם. ברגע שהיא שחררה, השתחררו גם לא מעט מועקות רגשיות: שחרור מהצורך לדאוג למצבה הנפשי של אמה, שחרור מהאחריות שלקחה עליה, שחרור מהאשמה שהיא בת לא טובה, מחוסר האונים, מהתלות ועוד. עבורה זה היה כמו להיוולד מחדש, אולגה חדשה בלי הסיפור של אמה ברקע. עול כבד ירד מכתפיה, היא הרגישה חופשיה ומחוברת לעצמה, הצליחה לראות מי היא - כמה היא יפה, נבונה ומוארת. התחושה הזאת, היא ידעה, היא היא הריפוי של המחלה.
ככל שסלחה לעצמה ולאמה, למדה להיות עבור עצמה האמא שלה תמיד ייחלה, כך ההקלה בסימפטומים הלכה וגברה. לא תמיד היא הספיקה להבין עד הסוף את ההקשרים בין המחלה והדפוסים ששחררה וכבר הרגישה הקלה. הבטן כאבה הרבה פחות, היא הפסיקה להתעורר בלילות וחשה חיונית כמו שלא חשה זה זמן רב.
הממצאים הרפואיים משקפים את השינוי הפנימי
כעבור כמה שבועות קיבלה טלפון מהמרפאה שהודיעה לה שבביופסיה שעשתה נמצא טפיל המחייב סדרת בדיקות דחופות נוספות. אולגה הבינה כי זה עומד להיות הקלוז'ר של הסיפור הזה, זה מה שיסיים את המחלה.
היא ניגשה לסדרת הבדיקות בהתמסרות והתרגשות, שכן לכל אורך התקופה בה עשתה עבודה תודעתית, היא לא ידעה באמת מה המצב של הדלקת. היא ידעה שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, אך לא ידעה מהם המדדים הרפואיים. והרי המציאות היא הברומטר המדויק לעבודתנו הפנימית. כלומר, הממצאים הרפואיים (או תדפיסי הבנק, או כל מדד פיזי אחר) משקפים ומוכיחים לנו את השינוי הפנימי שערכנו. כך שאפילו במהלך הסיגמיודוסקופיה, בדיקה ממש לא נעימה, אולגה היתה מאושרת כי היא ידעה. תוך כדי הבדיקה היא שומעת את הרופאה מדברת עם האחות ברוסית: "אני לא מבינה את זה, איך זה יכול להיות? אני לא יודעת מה היה לה או יש לה, אבל זה בטוח לא קרוהן. קרוהן לא עובר תוך שבועיים!"
חיוך ענקי עלה על שפתיה של אולגה, והשכיח ברגע את כל הכאב. היא הרימה את מבטה והמסך מול עיניה שיקף לה שהמעיים שלה נקיים, חפים מכל דלקת. הרופאה אפילו לא שוחחה איתה אחרי הבדיקה. היא פשוט קיבלה מעטפה עם התשובות שכל מבט בהן גרם לה לבכות משמחה והתרגשות. ואכן יש דבר יותר מרגש מעבודה תודעתית? מהתמרה? מריפוי?
עוד ב-mako בריאות:
>> מבחן הסוכר: אלו הפירות הכי משמינים
>> מדהים: זה מה שגווינת' פאלטרו אוכלת ביום
>> האם הבליטות הקטנות על הפנים מסוכנות לנו?
אולגה ריפאה את עצמה מקרוהן, אך מעבר לריפוי המחלה החיים שלה השתנו. היא אומרת שהיא מרגישה כאילו הוחלפה לה מערכת ההפעלה. היא הפסיקה להתנגד, ויתרה על שנאה, האשמה והלקאה עצמית, ולמדה להכיל את עצמה ולחוש ביטחון ואהבה מבפנים.
היא אמנם הייתה צריכה להגיע למצב קיצון, אבל מעז יצא מתוק ועכשיו היא מתמקדת בהגשמה שלה: היא נמצאת בעיצומו של קורס המטפלים בתפישת המטאיזם, מתוך רצון עמוק ותחושת שליחות ללמד אחרים את כוחות הריפוי של התודעה, כפי שהיא עשתה בעצמה. היא בחרה להפוך את התובנות שלה למקצוע, להוביל וללוות גם אחרים בתהליכי החלמה.
*מרחב מודעות בוחר להמליץ לחבריו על דרך טיפול קונבנציונלית לצד העבודה התודעתית, וגאה לקחת חלק בשיתופי פעולה אינטגרטיביים עם רופאים, פסיכאטרים ומחלקות שונות בבתי החולים.
פריידי מרגלית - חוקרת תודעה, מייסדת תפישת "המטאיזם" ועומדת בראשה של קהילת "מרחב מודעות". הגיע הזמן לצאת מהמטריקס ולגלות את כוחה של התודעה? זה המקום להתחיל>>