לאחרונה העליתי פוסט אישי בפייסבוק שבו סיפרתי על הקשיים שלי כתלמיד בית ספר, להשתלב במסגרת לימודית, ועל הדרך שבה התגברתי על אותם קשיים כמבוגר. קיבלתי עשרות אלפי תגובות והודעות מאנשים שהזדהו איתי. מצד אחד, זה מאוד ריגש אותי, אבל מצד שני זה גם מאוד העציב אותי והפתיע אותי כי זה גרם לי להבין שמצב שלי לא נדיר. כנראה שיש עוד אלפי תלמידים מוכשרים שמתפספסים לנו מול העיניים.
אז החלטתי לספר את הסיפור שלי גם כאן, בתקווה שהוא יגיע למקומות הנכונים ובאמת יוכל לעשות שינוי.
מאז ומתמיד אני הייתי הילד המופרע הזה, הילד הזה שלא ייצא ממנו כלום. אני ביליתי את רוב שנות היסודי שלי בפינה ואת רוב שנות התיכון שלי במחששה. מערכת החינוך פשוט ויתרה עליי מהר מדי, המערכת הזו לא בנויה להתמודד עם הקצוות. התעסקות עם תלמיד קצה כמוני פשוט דרשה יותר מדי זמן ותשומת לב, משאבים שלא היו קיימים במערכת החינוך של אז, ולצערנו לא קיימים גם היום.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
כי באמת למה להשקיע בי, כשאפשר לטפל באותו זמן בעשרה תלמידים נורמטיביים, נכון?
היחידים שכן נלחמו עליי היו ההורים שלי. הם נלחמו שאשאר במסגרת, כי הם האמינו בי. אבל לא בכל המלחמות הם ניצחו, ועוד באמצע כיתה י' הודיעו לי שאני צריך ללכת ולחפש מסגרת חדשה.
אבל במהלך השירות הצבאי שלי משהו השתנה. הגעתי להבנה שהמוח שלי פשוט פועל אחרת. הוא פועל ביתר, קצת יותר רועש, יש לו בעיות של ויסות חושים ורגשות, אבל זה הכל. אני לא אדם רע, לא מופרע, ובטח לא "דפוק" או "חולה נפש", כמו שחלק מהמורות נהגו לכנות אותי.
קיבלתי את זה שאת עצמי אני לא יכול לשנות ואגב, אני גם ממש לא רוצה לשנות.
אבל את השיטה אני יכול ואם מערכת החינוך לא מתאימה לי ואני לא מתאים לה, זה ממש לא אומר שאני לא יכול להצליח. השתחררתי מהצבא, נרשמתי למכינה באוניברסיטה העברית ופשוט למדתי בבית, בתנאים שלי. זה אמנם לא היה קל להיות מוסח מכל דבר קטן, אבל הכרחתי את עצמי. והכי חשוב: עשיתי את זה בדרך שלי וזה עבד.
סיימתי את המכינה בהצטיינות יתרה, ראשון מתוך מעל 700 תלמידים, ועם מלגה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. באותה שיטה גם סיימתי את לימודי הרפואה בממוצע של מעל 90. בסיום הלימודים התקבלתי להתמחות הכי יוקרתית שיש ומצאתי את השקט שלי בחדר הניתוח, שם המוח שלי היה שקט והריכוז שלי מקסימלי.
ואחרי 14 שנות הכשרה, הנה אני היום, רופא מומחה לכירורגיה פלסטית.
ההישג שלי הוא שלי, לא של מערכת החינוך, לא בעזרת מערכת החינוך, אולי הוא למרות מערכת החינוך. וחשוב לי שתבינו שממש לא השתניתי. אני אותו ילד מופרע, פשוט כמבוגר קוראים לזה אחרת. אז אני אישית מרגיש שניצחתי.
אבל כמה ילדים מופרעים עוד יש? כמה ילדים מפוספסים, רק בגלל שמערכת החינוך לא יודעת איך להתמודד איתם? אם ילד לא מסתדר במערכת החינוך, זה לא אומר שהוא לא יכול להיות אקדמאי מצטיין, או להצליח בכל תחום אחר שיבחר. ואם אני הצלחתי, "המופרע שלא ייצא ממנו כלום", אז כולם יכולים.
אז אל תפספסו את עצמכם – ואל תפספסו את הילדים שלכם.