"ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב נגישה כולה", הכריזה מנהלת הספרייה בגאווה, והמשפט הזה הקל רק במעט את חששה של זוגתי, תמר, שהקשיבה להכרזה בעודה מתרגלת לכיסא הגלגלים החדש שלה.

לפני שבועיים תמר נפלה בגינה השכונתית שלנו. היא בקושי בת 30 אבל נפילה קטנה, שטותית ומדויקת כמו מכת קונג פו גרמה לה פציעת ברך מהסוג ששמור לאנשים שגילם כפול משלנו. כעת צפוי לה תהליך שיקום של חודשים, שגם אלוהים לא יודעת איך הוא יסתיים. עדיין, לא הברך הכואבת ולא כיסא הגלגלים יעצרו אותה מלהעביר סדנה של יום שלם בספרייה. פעם ראשונה שתמר לוקחת על עצמה משימה כזו מאז הפציעה. פעם ראשונה עם המגבלה הזו שמאטה את קצב הליכתה לזה של צב בהנגאובר, ואם לדייק - 10 מטרים בדקה, נשבע שמדדתי.

אז הספרייה נגישה, כלומר אפשר להתנייד בה ללא מדרגות בכלל, והמעברים בה מרווחים מספיק בשביל כיסא גלגלים, תודה לאל שלפחות יש את זה, אפילו הדירה שלנו לא בדיוק עומדת בתנאים הללו, אבל גם אם המעברים מרווחים, מי יודע מה המרחק בין המעברים האלה? וספציפית מה המרחק בין חדר הכנסים לשירותים, והאם תמר תספיק בהפסקה של רבע שעה שהיא בעצמה נתנה, להגיע לשירותים, להתרוקן ולחזור בזמן?

מספיק שהמרחק בין שני החדרים הללו עולה על 70 מטר, ואין לה סיכוי: 70 מטר חלקי 10 מטרים לדקה, זה 7 דקות לכל כיוון. נניח שאין מעלית בדרך ואין אף אחד בשירותי נכים. מרגע ההגעה לתא נשאר לה רק להתמקם, להשתין, לקום, לנגב, להתלבש ולשטוף ידיים. כל זה, זה עוד איזה 7 דקות, ואם היא מותרת על שטיפת הידיים (לא שאני רומז על זה) זה עדיין בערך 5. סה"כ 19-21 דקות בשביל פיפי, תלוי במידת ההיגיינה. כיסא גלגלים או לא, תמר היא המנחה והיא זו שנתנה את ההפסקה. היא לא יכולה לאחר לעצמה, אז עדיף פשוט להימנע מביקורים בשירותים.

כבר חודשיים שתמר פשוט לא שותה מחוץ לבית. מה שבטוח בטוח. החשש שלי מזה שהיא תתייבש ותאבד את ההכרה באיזה מוסד אקדמי, כבר מזמן גבר על החשש שהיא תעשה איזו תאונה עם הכיסא ותרסק לעצמה שוב את הברך, ובעצם אני בעיקר חושש שתמר תתייבש, תתעלף ואז תרסק שוב את הברך.

הסוף ל"תעשיית תווי החנייה"? (צילום: חדשות 2)
אז מה המרחק ליעד? | צילום: חדשות 2

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק? 

עד לפני חודשיים המילה נגישות נשמעה לי בעיקר כמו משהו שהולך טוב עם סבלנות, טבעונות וקוויריות. מסוג הדברים שמעוררים בי תחושת נאורות אדירה כל פעם שאפילו אם אין חנייה בשום מקום, אני לא חונה בחניית נכים, עד כדי כך אני חסיד אומות עולם, ועד כדי כך פחדן מדוחות.

מעבר לחניות הכי טובות בארץ מי בכלל חשב שאנשים עם מוגבלות צריכים עוד משהו? מאז שכיסא הגלגלים ולצדו קביים ורודים נכנסו אלינו הביתה, אני יכול להבטיח שבשביל לעשות אפילו צעד אחד בחוץ, הם צריכים די הרבה. 17.5 אחוז מהאוכלוסייה בישראל מוגדרים כאנשים בעלי מוגבלות פיזית. לעומת האוכלוסייה הכללית, אנשים עם מוגבלות פיזית נוטים לקחת פחות חלק בכל מה שקשור ביציאה מהבית, פחות מהם מחזיקים בהשכלה אקדמית, פחות יוצאים לבילויים ומקיימים קשרים חברתיים, ואחוזי ההשתתפות שלהם במעגל העבודה לא רק נמוכים בכ-30 אחוז מאלו של האוכלוסייה הכללית, הם גם נמצאים במגמת ירידה. כל זה לא מפתיע כשמגלים עד כמה העולם שם בחוץ הוא בלתי נגיש.

תמר היא יזמת, ציירת וחוקרת, בקיצור אישה פעילה שמשתדלת לשהות כמה שיותר מחוץ לבית. המציאות החדשה הציבה אתגר משמעותי לנטייה הזו והכניסה לחיינו לקסיקון חדש. השורש נ.ג.ש הפך לשורש המשומש ביותר בבית שלנו, נגיד כשתמר מבקשת שאני אדאג שהלפטופ, המטען, הפלאפון, המטען של הפלאפון, המחברת, האוזניות, הטאבלט, המסרק, והמכשיר המוזר ששולח לה זרמים חשמליים לברך, כולם יהיו 'נגישים' בשבילה. אם יוצאים יחד מהבית חייבים לבדוק מה המרחק בין החנייה ליעד, כמה מדרגות יש בכניסה, והאם יש מקום נגיש באולם הקולנוע? (התשובה היא כן אבל רק בשורה הראשונה, ככה שחוץ מהרגל גם הצוואר נשבר, גם לה וגם לכל מי שמצטרף אלינו).

צב בטבע (צילום: cedric-fox, unsplash)
שנייה אני מגיע | צילום: cedric-fox, unsplash

ראיתם פעם צב בהנגאובר יורד במדרגות?

המשבר הגדול ביותר היה כשתמר החליטה לחולל נס קטן, ולנסוע לבד לצפון בעיקר בגלל ש"נראה לי שאתה צריך קצת חופש ממני". הייתי מנסה להכחיש את הצורך הזה, אבל העיניים הטרוטות שלי למשמע עוד "מאמי אתה יכול בבקשה להביא לי...?" כבר הסגירו אותי. אני תסריטאי ודוקומנטריסט, פורמט העבודה האהוב עליי הוא לבד מאחורי דלת סגורה בלי נפש חיה. ועדיין שנינו זוכרים מה קרה בפעם האחרונה שתמר ניסתה להזמין לעצמה מונית לבד - רגע לפני שהאפליקציה הכריזה שהנהג כבר פה, תמר קלטה שהיא לא מוצאת את הקביים שלה. רק לחפש אותם בבית לקח לה 5 דקות שלמות, וזה תוך כדי שהיא מחייגת בלי סוף לנהג שלא עונה כדי לבקש שלא יברח.

דמו לעצמכם אישה נמוכת קומה עם קביים ורודים דוהרת בקצב של צב בהנגאובר במורד קומה וחצי של מדרגות. מדובר במרדף האיטי בתבל, שבסופו תמר מצאה את עצמה עומדת מותשת לבד ברחוב תחת שמש קופחת. איך אפשר להאשים את הנהג? עשר דקות המתנה זה נצח במונחים של מוניות. איזה יכולת יש לו לדמיין כמה מורכבת בשביל תמר היציאה מהבית, ואיך כל עיכוב קטן בקלות הופך מ-30 שניות ל-30 דקות?

תמר האמינה שהפעם היא תצליח לעשות את זה. אמונתה היוקד התבססה על הציור המפורסם של האיש בכיסא הגלגלים שמככב על כל רכבת בישראל. האיש הזה רק שכח לספר לה שכמעט בכל תחנת רכבת המעלית ממוקמת בקצה אחד של הרציף והקרון הנגיש ממוקם בקצה השני. ככה שגם אחרי שתמר הגיעה סוף סוף לתחנה לקח לה בין עשר דקות לרבע שעה של מאמץ, סבל וכאב להגיע לקרון הזה.

עוד ב-mako בריאות:  

>> אזהרת מאכל: זה המזון הכי מסוכן בעולם
>> לפחות אדם אחד מתאבד מדי יום בישראל
>> חוקרים: 2 מילות הקסם שיעזרו לכם בדיאטה

ספונטניות היא לא הצד החזק

כמו שכבר עלה פה, זמן הוא כנראה המשאב המרכזי באמצעותו תמר משלמת על כל פעולה שהיא רוצה לעשות במרחב. בשלב הזה האתגר שלה רק התחיל. בשביל שבסוף המסע המפרך לקרון הנגיש, תמר תוכל בכלל לעלות לרכבת, היא הייתה צריכה להתקשר מבעוד מועד ולהכריז על הגעתה המתקרבת, ככה שיכינו לה רמפה ייחודית שתיקח אותה פנימה, כאילו הייתה ציוד יקר ערך.

ספונטניות זה לא הצד החזק שלנו כרגע. אז תמר התקשרה ועשתה את המסע, ובקצה הרציף חיכה לה בחגיגיות מנהל התחנה מציג בגאווה את הרמפה, כשלצדו שני עובדים לבושים זהרונים צהובים מסלקים בטקס רב את שאר הנוסעים מהוד מעלתה הרמפה, אבל כשתמר עמדה לצעוד מעליה, התרעם מנהל התחנה ועצר אותה, כי לפי הנהלים על הרמפה מותר לעבור רק בכיסא גלגלים, והנה המנהל הכין לתמר כיסא גלגלים חדש ונוצץ, למה היא מתעקשת לעבור עם קביים? ובכן הפציעה של תמר היא בברך והרגל שלה חייבת תמיד להיות ישרה, פיזית היא בכלל לא יכולה לכופף אותה, וכיסא הגלגלים של הרכבת הוא הכיסא הזול ביותר בשוק, כזה שחייבים לכופף בו את הרגל.

תמר לא יכלה לשבת על הכיסא הזה גם אם רצתה, ומנגד המנהל לא נתן לה לעלות על הרמפה בלי כיסא "כי אלה הנהלים ואין מה לעשות", אז שתשב כבר ותפסיק לעכב את כל הרכבת. תמר סירבה, והרכבת חיכתה, והסירו את הרמפה, ותמר נאחזה בקביה כדי לעמוד בסחף האנשים שמזדרזים פנימה. ניצבת על סף הרציף העשויה בטון, מולה שתי מדרגות ברזל בעלייה לרכבת, ובאמצע מרווח צר שבעיני רובנו הוא רק דילוג קטן בדרך, ובשבילה ברגע הזה עם הקביים זו תהום. לבקש ממנה פשוט לדלג מעל זה, זה כמו לבקש מסבתא שלי לעשות פרקור. אתם יכולים לנסות אבל היא אפילו לא תצחק לכם בפנים, היא פשוט תשאל "מה זה פרקור?"

ותמר דילגה במאמץ, נאחזת במעקה המדרגות בקושי, קופצת כמו אינדיאנה ג'ונס מעל פי הר געש רוחש לבה לוהטת ותנינים רעבים, ומדדה עם קביים לספסל הקרוב, מתנשפת מלאת לחץ ותסכול, מנגבת מפניה זיעה, דמעות, וטיפה קטנה של לבה. הרגע צעק עליה אדם זר כי היא לא מוכנה להכאיב לעצמה, והרגע היא עשתה את תרגיל הפרקור הראשון שלה.