"הראש שלך יסתחרר, העיניים ירגישו כבדות, וממש עוד שנייה את…". הרופא המרדים של תמר הוא גבר נמוך שמנמן ומבוגר, עם מבטא רוסי וזקן סבוך ואפור. יש סיכוי סביר שלפני שהפך לדוקטור הוא היה בכלל מכשף בקרקס. היא מובלת על מיטה בדרך לחדר הניתוח. אני זרוק בחדר ההמתנה. מתפלל שהניתוח יצליח, שתמר תחזור עם שתי רגליים שלמות ובריאות, ושתשוב לתקופת החלמה קצרה ככל האפשר. לא רק בשבילה אני מתפלל, אלא גם ובעיקר בשבילי. בשביל החלק הקטן שבי שנופל לפנקסנות מחרידה בימים האלו. החלק שרושם לעצמו כל פעם שאני מסיע אותה לאנשהו, כל טיול שרק אני עושה עם הכלבות, כל הליכה לקניות, כל ניקיון של הבית, וכל מקלחת שאני נאלץ לעזור לה בה ושלוקחת נצח. בחישוב מהיר כבר הכרעתי שלתמר אין מושג עד כמה היא חייבת לי, ושאין לה סיכוי להחזיר לי בחיים, לפחות עד שאהיה קשיש דמנטי עם סרטן מתקדם, בתקווה שעד אז יפסיקו להחזיק אותנו בכוח בחיים, כך שתמר כלל לא תזכה להשיב את החוב שלה.

מספיק לראות את הטי-שירטים שלי מסודרים על קולבים בארון כמו חיילים נאצים, ומנגד את הבגדים שלה מגובבים בערימה על המיטה, כדי לדמיין כמה קשה לנו כור ההיתוך הנוכחי. במיוחד כשתמר בקושי מצליחה לקום מהספה, ויום יום חוזרת הבקשה שאגש לערימה הזו ואבין למה בדיוק היא מתכוונת כשהיא מבקשת את "השמלה הכחולה", כלומר - "לא, לא זו. זו שמלה של בית, תביא לי את היפה". אבל את "היפה השנייה. נו, אני אומרת לך זו חשופה מדי. עזוב פשוט תביא את הסגולה", ואם אתם חושבים שיש רק סגולה אחת, אתם טועים. אחרי 6 שמלות ובאיחור של 45 דקות מהזמן שביקשתי לצאת, כי עוד יש לי פגישות עבודה היום, אנחנו סוף סוף באוטו, תקועים בפקק בדרך ליד שרה.

בסניף קטן במרכז תל אביב נשות יד שרה עוזרות לתמר למדוד קביים. כהערת צד אציין שמדובר בחבורת מלאכיות בפנסיה. בעוד תמר מודדת אני צופה בקשיש מבולבל ונרגן מסביר לכל מי שנקרה בדרכו כמה ההליכון שהביאו לו מקולקל, מקטר על הצרות שעושים לו הגלגל הזה והידית ההיא, ומבקש מעוברים ושבים אקראיים שיחליפו לו אותו. לצידו עומדת פיליפינית שיוצאת מגדרה בניסיונות להושיב את הקשיש. הפנים של הפיליפינית כבר אדומות מזעם ותסכול. היא עוצרת, לוקחת שאיפה עמוקה ומרגיעה, סופרת עד עשר ורק אז צורחת את נשמתה על הקשיש שישב כבר. החדר משתתק. כולם מביטים באישה השטנית. רק אני תוהה מה הקשיש המנוול הזה עשה לה עד עכשיו שהיא נאלצת לגמור עליו את הגרון שלה ככה.

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

יכול להיות שדחפתי את תמר לתוך אסון?

עברו כבר ארבע שעות מאז תחילת הניתוח. הספקתי לצאת ולחזור, ולהזיז את האוטו, ולקנות משהו לאכול, ולחזור שוב ולצאת. אמרו לי שזה ייקח שעה. גג שעתיים. חשש כבד מחלחל בי. מה אם משהו הסתבך? מה אם היא תצא משם פצועה עוד יותר, יש מצב שהם באמת נאלצו לכרות לה את הרגל? היו יוצאים לשאול אותי לפני, לא? נהוג לבקש הסכמה. מה אם הכל הסתבך והיא מתה? שמעתי שבאוקראינה היו כמה מקרים של מוות בהרדמה. הבוקר תמר אמרה שיש לה הרגשה רעה לגבי הניתוח. אני דחקתי בה שתפסיק להסס ותיתן לדוקטור אווה לעבוד. אמרתי שאין לה מה להפסיד. יכול להיות שמרוב חוסר סבלנות, ורצון לסיים כבר עם כל הסאגה הזו, דחפתי את תמר לתוך אסון? דוקטור אווה באמת נראתה קצת קצרת רוח היום. מה אם היא עשתה טעות? מה אם חתכו לתמר איזה עורק ברגל, והיא נמצאת עכשיו עם מיליון מכשירים מוצמדים לה לגוף, תקועה בין חיים ומוות.

אני קם לדרוש שיודיעו לי מיד מה קורה איתה, ולפני שאני מספיק לעשות צעד, אחות מכריזה - "המשפחה של תמר". היא מובילה אותי אל זוגתי המעורפלת על המיטה. היא שוכבת שם רועדת ומטושטשת משאריות של מורפיום. היא בחיים. היא בסדר. המילים הראשונות שיוצאות לה מהפה הן "איפה נוי?". אני מכריז על נוכחותי והיא שואלת "נו, כרתו לי את הרגל?" אני מציץ מתחת לשמיכה ורואה שהרגל עוד שם, עטופה במיליון תחבושות מבריקות ואלגנטיות, כמו ברך חדשה בעטיפת מתנה.

זו הפעם השנייה השבוע שהיא שבה אליי. לפני כמה ימים חזרתי הביתה ולא מצאתי אותה שם. לקח לי כמה רגעים להתעשת; בחודשים האחרונים היא היתה כמו עוד איזה תיק או מחברת שלי - איפה שאני מניח אותה, שם היא נשארת. ואם היא לא שם אז כנראה מישהו פרץ הביתה, כי היא בטח לא יוצאת ממנו בלעדי. אז איך זה שפתאום היא לא בבית? ולא בגינה? ולא בטלפון? חרשתי את הרחובות, קופץ על כל הומלס שזרוק על ספסל, מריץ בראש מחשבות איך היא התרסקה באיזו פינה, ואף אחד לא שומע אותה. וכשהטלפון ביד שלי מוכן כבר לחייג 100, או להפיץ תמונה שלה עם הכיתוב 'נראתה לאחרונה עם קביים ורודות ובשמלה סגולה', פתאום היא הייתה שם בכניסה למכולת, ומול המבט ההמום שלי היא שאלה "מה?! התחשק לי קרמבו. רוצה גם?". לפעמים צריך לאבד משהו, אפילו לרגע קטן, בשביל להיזכר כמה הוא חשוב לך. גם אם כרגע המשהו הזו קצת פצועה, ודורשת השקעה יתרה. ואולי גם קצת בגלל.

עוד ב-mako בריאות:

>> האם צריך לזרוק שום שהתחיל לנבוט?
>> ישנים פחות מ-7 שעות? זהירות, זה מסרטן
>> קופסאות השימורים שאתם חייבים להעיף

ליטופים זה ריגוש

היום בחדר האשפוז תמר מתוכננת לעשות את הלילה במקום ליד החלון, כמו שהיא אוהבת. יש לה עוד שתי שותפות לחדר והן מעדכנות אחת את השנייה על מה כל אחת "יושבת", זאת על היד, ההיא על הגב, ותמר על הברך. אנחנו נעלמים מאחורי הווילון, והיא מבקשת שאצטרף למיטה ואחבק אותה. עם כל הפנקסנות שלי, התקופה הזו גרמה לה דווקא לחפש יותר את האינטימיות והמגע. ליטופים הפכו כלי שכיח כדי להרגיע את האווירה. כשלהגיע לתנוחת סקס שלא תסב לרגל שלה כאבי תופת דורש ממני להיכנס לפוזיציות שנראות כמו הכלאה בין יוגה למתקדמים ונערת גומי, לפעמים גם ליטופים זה ריגוש.

תמר מבקשת להתקלח. מסוחררת מהכדורים היא בקושי מסוגלת לעשות צעד לבד, ואני מלווה אותה בצעדים מדודים. אצל זוג טרי מקלחות משותפות זה הדבר הכי סקסי שיש, אצלנו זה כבר מזמן נראה כמו סרט נע בשטיפת רכבים. אני משפריץ עליה מים ומסבן באגרסיביות, כאילו היו לי עוד חמש כמוה להריץ בתור. גם הפעם אני מתחיל לדפדף אותה על הסרט הנע, עוד רגע אני גם דוחף לה דיל לבדיקת שמן והחלפת וישרים, והמבט של תמר מזכיר לי שלפני רגע כמעט איבדתי אותה. גם אם רק בראש שלי. אני מלטף אותה, המים שוטפים ממנה את הלחץ. אחרי שכל היום הזה היא נעה בין תשישות מכדורים לכאבי תופת, היא מחייכת אליי.
"מאמי, את יודעת שאני אוהב אותך?"
תמר מהנהנת.
פתאום עווית כאב עולה בפניה.
"הכל בסדר?"
"כן פשוט נראה לי ש…. בעעעעעעעעע" היא מקיאה לי על כל הבגדים. קיא צהוב בריח תרופות נספג בחולצה, במכנסיים ובכל מה שהיה בכיסים. אני מסיים לנקות אותה ועוזר לה להגיע למיטה. חוזר לנקות את עצמי ואת המקלחת, וכשאני מחליף מכנסיים אני שולף מהם פנקס קטן ונרגן. דפיו הצפופים נדבקו כבר זה לזה בנוזל צהבהב ומצחין. אי אפשר לקרוא בהם דבר.