בכל ענפי הרפואה ובכל בתי החולים עשרות אחוזים מכלל הרופאים והרופאות סובלים משחיקה. זה לא משהו שאפשר לפטור כממצא סטטיסטי יבש - שחיקה, פירושה להגיע ליום העבודה בבית החולים או במרפאה בחוסר חשק, להרגיש עייפות מתמשכת ורצון לסיים וללכת הביתה. רופא הסובל משחיקה, לא רק איכות החיים שלו (ושל משפחתו) נפגעת, מתלווה לזה גם אובדן היכולת להתייחס לחולה באופן אישי, חוסר סבלנות, שטחיות, "נפנוף" של החולים ונטייה מוגברת לשגיאות באבחון ובטיפול.
גם החולים לעיתים קרובות אינם מרוצים. מי מאיתנו לא שמע את התיאור של הביקור אצל הרופא השקוע כולו במחשב ובקושי מעיף מבט בחולה או קם מהכסא? היבט זה פורסם גם במחקרים אשר כיום מכלילים יותר ויותר את נקודת המבט של החולה.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
חצי הכוס המלאה
איך ייתכן, שבמהלך השנים בהן הרפואה התקדמה לאין שיעור, עם יכולות דימות מדהימות של כל פינה בגוף, טיפולים פולשניים הרבה פחות מבעבר שמתבצעים "כהרף עין", תרופות ביולוגיות יעילות שאי אפשר היה אפילו לדמיין אותן לפני שנים, ובנוסף, מאמץ לבסס את ההחלטות על מידע מבוקר ומבוסס – איך ייתכן שדווקא עכשיו נוצר קרע אצל רופאים רבים בעבודתם וביחסיהם ההדדיים עם החולים?
נראה שהשינויים המהירים בעולם רפואה הביאו איתם גם כמה יסודות מזיקים אשר למרות כל ההתקדמות, הרופאים עדיין לא הצליחו להתמודד עימהם.
הנושא מורכב, וכדי ש"לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה", צריך קודם כל להכיר בשפע המרכיבים הטובים, שהם איתנו כדי להישאר ושאין מי שחולק עליהם. כך למשל, מעמדו החדש והמשופר של החולה כבעל/ת ידע, דיעה ועצמאות ("אוטונומיה") להחליט בעזרת הרופאים. כך גםו הזמינות בלחיצת כפתור של מידע מפורט על החולה, הכולל אשפוזים, תרופות, רגישות יתר ועוד. גם הגישה הקלה למאגרי מידע מעודכנים הכוללים למשל הנחיות מקצועיות לטיפול או מינונים ותופעות לוואי מפורטות של כל תרופה, מהווה זינוק חיובי קדימה.
חצי הכוס הריקה
אך במקביל הלכו והתפתחו שלוש 'מכשלות' עיקריות אשר נראה שהן אחראיות במידה רבה ל"קרע" השכיח כיום בין הרופא לעבודתו ובינו או בינה – לחולה. ראשית, חוסר הזמן של הרופא לעומת הדרישות והמטלות ההולכות ומצטברות. שנית, האצבע הקלה מאד על ההדק של הפניות לבדיקות ושל רישום תרופות, ולבסוף, היחס המשולש רופא-חולה-מחשב. בעיות אלו כרוכות זו בזו.
1. חוסר זמן
זמן המפגש במרפאה (אבל גם משך האשפוז שהלך והתקצר) קצר מדי. החולים כיום מבוגרים יותר, מורכבים יותר, מטופלים בתרופות רבות יותר, ולהתייחסות ראויה נדרש זמן. מה גם שהרופאים היום נדרשים לתת מענה לא רק לבעיה המיידית, אלא גם ללימוד החולה, להסבר, להמלצה על שיטות יעילות לקידום הבריאות ומניעה, שמירה על אורח חיים בריא, חיסונים, ובדיקות סקירה מסוימות.
הפתרון - קודם כל נדרשת הכרה מערכתית של הממשלה והקופות בצרכים, כלומר תוספת זמן וממילא, תקציב. מצד הרופאים ניתן בד"כ לקבוע עם החולה מפגש שני (ושלישי) לעיבוד שיטתי של כל הנתונים. אין חולה שלא יעריך את זה. גישה המבוססת על סקרנות, ריכוז, וכבוד כנה לחולה יחזירו את האמון לחולים ואת הרגשת המשמעות שבתפקיד והשליטה על סדר היום לרופאים.
2. אין אמון
בתי הספר לרפואה שמים את הדגש על איסוף פרטי המחלה ה"ביולוגיים" (איפוא הכאב? ממתי? מה מגביר? וכד') אלא שלכל חולה יש לפחות עוד 2 סיפורים המשוועים לתשומת לב: מי האדם, ואיך המחלה משפיעה עליו. לוקח זמן קצר מאד להתייחס גם לשאלות אלו והתגמול לרופא ולחולה כאחד – מובטח.
הנטייה להרבות בבדיקות, הפניות, ותרופות נובעת לא פעם מקוצר הזמן, מ"רפואה מתגוננת", מתפיסה (לא פעם שגויה) שזה מה שהחולה רוצה, ומאבדן ביטחון של הרופא ביכולתו.
הפתרון - בדיקה גופנית מלאה אורכת דקות ויחד עם מהלך התלונות על ציר הזמן מספקת מידע חיובי (מועט) ושלילי (תכוף וחשוב לא פחות). המגע הקרוב גם תורם מאד לקשר ולאמון בין הצדדים ועשוי להפחית בדיקות מיותרות שלא פעם מזהות ממצא שולי שאיך לא, מוליד סדרה של בדיקות חדשות.
3. יותר מדי טכנולוגיה
המחשב הוא כלי רב עוצמה אבל עלול גם להסיח את הדעת מהעיקר (האדם החולה).
הפתרון - מערכתית, כדאי לשפר תוכנות כדי ש"יטרידו" את הרופא מה שפחות ויתמכו בהחלטות כמה שיותר. אבל כדאי שגם הרופאים יתאמצו ובאופן "רפלקסיבי" יעיינו בתיק לפני כניסת החולה, כולל אולי כמה ראשי פרקים קצרים. בעת המפגש עם החולה, הרופאים יהיו פנויים יותר להקשיב, להתבונן (גם בשפת הגוף), לחשוב, ומה שלא פחות חשוב – להגיב, בהעדר "מסיחים" בינם לבין החולה שלהם.
עמיחי שטנר, פרופסור מן המניין לרפואה (אמריטוס), ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים וחוקר פעיל בתחומי איכות הטיפול הרפואי בארץ ובחו"ל