״דרזניק״, אומר לי קולגה מהמחלקה. זה יום שני בצוהריים, בדיוק סיימנו ביקור. ״תעלי דחוף לאונקולוגיה, יש שם ילד מדמם עם המוגלובין ארבע, האונקולוגים בלחץ״. אני עולה מהר לאונקולוגיה, קומה 7, אשפוז יום, ורואה את כולם בהמולה בכניסה. יש שם קטנצ'יק בן ארבע שהגיע אלינו לפני שבועיים עם גידול ענק בכליה ימין, גרורה לריאות, עבר ביופסיה דחופה אצלנו והתחיל טיפול, ואז כאבים חזקים בלילה ומפה לשם הגיע עם דופק בשמיים וחיוור כמו הקיר.
אני והאונקולוגים משנעים את המיטה שלו ל-CT דחוף, נותנים מנות דם אחת אחרי השנייה, ושם ב-CT מדגימים דימום עצום לתוך הגידול. הרבה פעמים מתגלה ככה גידול בכליה אצל ילדים. לפני שנתיים למשל, ילדה בת שלוש הגיעה אלינו לטיפול נמרץ אחרי שנפלה מנדנדה, האמא שמה לב שהבטן התנפחה, ומפה לשם CT עם גידול ודימום. העיניים של האמא מציצות אליי. ירוקות, יפות, כואבות. היא אמא צעירה. האבא עם עוד שני ילדים קטנים בבית, יש מאמצים להביא את הסבתא, אבל זה לוקח זמן. בינתיים, אנחנו מתארגנים על צנתור טיפולי דחוף במטרה לעצור את אחד מכלי הדם שמזינים את הגידול. הילדון מורדם, מונשם, עובר צנתור דחוף, אבל ממשיך לטפטף המוגלובין לתוך הבטן.
אני תורנית בשלישי, זו תורנות ארוכה, מעייפת. נופלת ההחלטה לקחת את הילד לחדר ניתוח כי אנחנו לא משתלטים על הדימום הזה. הבטן שלו תופחת ונהיית בלון מול העיניים, הוא מתחיל לתת פחות שתן, ומנהל המחלקה שלי סוגר על חדר ניתוח ביום רביעי בבוקר, יחד עם כלי דם ומנתחי לב, כי הגידול חודר לווריד הראשי.
"אני מרגישה דמעות בזוויות העיניים שלי, זולגות, והאמא רואה אותן. זה אף פעם לא קרה לי"
יעלי, הבוס אומר לי, בפנים רציניות ומודאגות, אני רוצה שתחתימי את האמא על הניתוח. אני רוצה שתסבירי לה שהילד שלה יכול למות על השולחן. זה ניתוח ברמת סיכון הכי גבוהה שיש. עם המילים האלה אני הולכת לטיפול נמרץ, יש לי חמישה טון על הלב, והאמא מולי. אני מסבירה לה מה עושים: חתך ענק בבטן, הוצאת הגידול, ניסיון לשליטה על כלי הדם וסכנה עצומה של דימום שלא בטוח שנצליח להשתלט עליו. האמא מסתכלת עליי, אני מסתכלת עליה, לא יכולה לומר לה שהבן שלה יכול למות על השולחן, זה לא יוצא לי מהפה, אני נאלמת דום. אני מרגישה דמעות בזוויות העיניים שלי, זולגות, והיא רואה אותן, וזה אף פעם לא קרה לי עד עכשיו ככה, בהחתמה לניתוח. אני מבטיחה לה שאני אישאר אחרי התורנות לראות את הניתוח, אני חייבת לדעת שהכל עובר בסדר. אני אומרת לה שאני אופטימית. אני חייבת לומר את זה".
הלילה, כמו כל תורנות בזמן האחרון, מעייף ומייגע. אפנדיציטיס שאני מנתחת לפנות בוקר, תאונות דרכים, חבלות, כאבי בטן, והנה מגיע רביעי בבוקר. אנחנו משנעים את הילד לחדר ניתוח, אני חוטפת תנומה של חצי שעה על איזו ספה לפני הניתוח, ואז נכנסת. הבוס שלי וסגנית מנהל המחלקה שלנו ראו כבר הכל, אבל כזו דרמה אפילו הם לא זוכרים, ואני מרגישה את הדופק שלהם בחדר, את החרדה הזו לחיים של ילד קטן. באחת בצוהריים הגידול יוצא החוצה, ואז מתחילה הדרמה האמיתית, ניסיון הוצאת שארית שלו מהווריד הענק. כל נגיעה לא נכונה עלולה להוביל לדמם מסיבי וקטלני. בשלב הזה אני כבר קורסת, העיניים נעצמות, אני לא מסוגלת להחזיק יותר. נוסעת הביתה, אמיר דדון שר לי באוטו "כל יום כמו נס", ואני נופלת במיטה אחרי שלושים שעות על הרגליים.
בינתיים החברים שלנו מכלי דם מוציאים את שארית הגידול מהווריד הענק, אבל הילד ממשיך לדמם. המוגלובין שלוש וחצי. זה כבר לא דימום כירורגי, פשוט תפקודי הקרישה שלו מאבדים את זה, ומחליטים להחזיר אותו לטיפול נמרץ, לחמם אותו ולייצב אותו ולראות מה עושים. אני מגיעה לעבודה בבוקר שלמוחרת, ומגלה שאני משובצת לניתוח החוזר. למזלנו, הילד התייצב בטיפול נמרץ, הטמפרטורה שלו טובה, ואני פותחת את הבטן והכל שקט. אין דימום. אנחנו שוטפים הכל, כאילו אין זכר לכלום, ואנחנו סוגרים את הבטן ואני מתפללת לי בלב את התפילה שלי, קטנציק, תחייה ושתהיה לי בריא. ואני יוצאת החוצה, והאמא מחבקת אותנו, והעיניים של שתינו עם דמעות של אושר. אני שואלת את האונקולוגית, תגידי, מה הפרוגנוזה שלו, אפילו עם הגרורה בריאות וכל הניתוח הזה, והיא עונה לי - פרוגנוזה טובה מאוד, ממש. ושתינו מחייכות, אחרי הדרמה הענקית הזו, ואני נוסעת שוב הביתה, חושבת, כל יום כמו נס.
הכותבת היא ד"ר יעל דרזניק, מומחית בכירורגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מחברת הספר "עשרים ושש"