המדריך להימנעות מפשפשים

מחלקת החרקים יש מספר עצום של מינים: ככל הנראה, בערך מיליון מינים שונים. מבין המיליון האלה, האדם הממוצע מכיר מספר לא גדול של חרקים – ומתעב חלק ניכר מאלה שהוא מכיר. מבין המינים שזכו לחוסר פופולריות גורף, בולט במיוחד הפשפש. הפשפש נמנה עם הטפילים הנפוצים ביותר בעולם. למעשה, יש כ-50 אלף מיני פשפשים (תת סדרה Heteroptera), רובם הגדול צמחוניים ורק בודדים נושכים בני אדם. אחד מהם הוא Cimex lectularius ושמו העממי פשפש המיטה, מכיוון שהוא מופיע, לצערנו הרב, בעיקר באזור המיטה.

פשפש המיטה הוא טפיל ספציפי לבני אדם, אף שלעתים הוא ניזון, כנראה, גם מציפורים ומעטלפים. הוא פעיל בשעות הלילה ובכל שלבי התפתחותו גם הנקבה וגם הזכר ניזונים אך ורק מדם. ללא מנת דם מספקת לא יתפתחו ביצים אצל הנקבה כך שהמשך המין תלוי לחלוטין בתזונה המבוססת על דם. הפשפש אינו מסוגל לשרוד ללא ארוחת דם, והפשפשים הצעירים, הנקראים נימפות, מתים בתוך ימים אחדים אם אינם אוכלים מנת דם.

הפשפשים אינם גרים על גוף הפונדקאי, ורק מטפסים עליו לצורך אספקת מזון. לרוב הם עוקצים באזורי הגפיים והגב, או באזור הפנים, בעיקר סביב העיניים  הפשפש הבוגר ניזון במשך 20-10 דקות בממוצע בכל פעם, ונסוג למחסהו.

מחקרים מראים כי פשפש המיטה יכול להבחין בנוכחות הפונדקאי שלו ממרחק של עד 1.5 מטרים. בעזרת האנטנה (מחוש), הפשפש מצליח להבחין בחום הגוף של הפונדקאי ובריכוז הפחמן הדו-חמצני הנפלט בנשיפה. גורמים משוערים נוספים המושכים את הפשפש הם זיעה, חומצה לקטית ותאי עור או שיער שנשרו. חוקרים אף מצאו בניסויים שברגע שסיים את ארוחת הדם, אותם סימנים שמשכו את הפשפש אל האדם הופכים לסימנים דוחים, המניעים את הפשפש לסגת במהירות מהפונדקאי שלו.

האם הפשפש מסוכן?

עקיצת הפשפש (או ליתר דיוק - הנשיכה) אינה כואבת בדרך כלל. היא משאירה נגע אדום ומגורה החולף בדרך כלל כעבור כמה ימים. תסמיני העקיצה תלויים לרוב בתגובה של גוף הנעקץ לחומרים, כגון אלרגנים, המופרשים ברוק הפשפש. הגורם העיקרי לאי הנוחות שחש האדם בעת הנשיכה הוא כנראה חומרים ברוק הפשפש המרחיבים את כלי הדם .לרוב העקיצה גורמת לגירוד קל בלבד, אבל במקרים חריגים אצל אנשים בעלי תגובה חיסונית קיצונית – העקיצה עלולה לגרום להלם אנפילקטי שיכול אפילו להסתיים במוות.

הפשפש בדרך כלל אינו מעביר מחלות מבעלי חיים לבני אדם. הוא אמנם עלול לשמש נשא לחיידקים, לנגיפים ולטפילים אחרים, אך מחקרים הראו כי רוב גורמי המחלה אינם מצליחים להתרבות בגוף הפשפש, וכי קצב ההעברה שלהם נמוך מאוד, והפשפש אינוגורם סכנה ממשי להתפרצות מגפה. יש מינים מעטים של פשפשים המעבירים גורמי מחלות, בהם החיידק Salmonella typhi (הגורם למחלת הטיפוס), והטפיל טריפנוזומה (Trypanosoma cruzi) הגורם למחלת הצ'אגאס באמריקה הלטינית. הסברה כי עקיצות מרובות עלולות לגרום לאנמיה הוכחה כמוטעית. אם כך, הבעייתיות העיקרית במפגש עם פשפש המיטה היא למעשה מטרד. עקיצות מרובות, גרד, אי נוחות ועוגמת נפש הם התסמינים העיקריים של בני האדם.

רוב בעלי החיים נוקטים טקטיקה של הימנעות מאזורים נגועים בשילוב עם טיפוח, המסייע בהסרת הפשפשים. מחקרים הראו כי הפשפשים למדו להתמודד עם טקטיקה זו, לקצר את זמני הארוחה שלהם ולעקוץ רק בזמנים שבהם הפונדקאי אינו פעיל, בעיקר כשהוא ישן.

לכאורה, יכולנו לצפות שעם התקדמות המדע והטכנולוגיה, תצליח האנושות להדביר את פשפש המיטה; אך שכיחותו דווקא הולכת ועולה בשנים האחרונות;. ייתכן שעקב הגבלת השימוש בשימוש בחומרי הדברה כימיים, מקצתם אפילו מסרטנים כגון DDT, לצד חוסר מודעות של בני אדם  והתנועה הגוברת של אנשים סביב העולם בשנים האחרונות הן סיבות הקשורות למגמה זו.  

העלות הכלכלית של הדברת פשפשים גבוהה מאוד, וכרוכה בהוצאות ניכרות, בין אם מדובר על פשפשי מיטה בבתי מלון, בבתי חולים ובבתים פרטיים, ובין אם זו הדברה של  פשפשי עופות בלולים.

העלות הגבוהה של ההדברה והחרפת הבעיה, לצד הופעתם של פשפשים עמידים בפני חומרי הדברה, מעלים את המודעות לשימוש בשיטות טבעיות להדברת פשפשים. יש להם שורה של טורפים, בעיקר עכבישים, אך גם פרוקי רגליים נוספים, בהם חרקים אחרים, כמו נמלים, וכן לטאות ואפילו עטלפים. נמצא שגם פטריות מסוימות יכולות להזיק לפשפשים בתנאי מעבדה. כשהפשפש חש בסכנה, כגון כאשר הוא מותקף או נפצע, או שהוא מזהה רמות גבוהות מאוד של פחמן דו-חמצני או כאשר תוקפות אותו נמלים, הוא מפריש פרומון אזהרה הגורם לפשפשים אחרים לסגת מיד אל מחבואיהם. הפרומון מספק לפשפש גם הגנה: עטלפים שהואכלו בפשפשים ירקו אותם בשלמותם החוצה בתגובה להפרשת הפרומון.

השימוש באויבים טבעיים נגד פשפש המיטה עלול להיות בעייתי, משום שרוב האנשים יעדיפו לא להחליף את הפשפשים בנמלים או בעכבישים, ודאי שלא בנדלים ועטלפים. עד כה גם לא פותחו חומרי הדברה על בסיס טבעי, כמו למשל פרומון האזהרה של הפשפש או ריחות של טורפיהם. לאור זאת, נראה שלפחות בינתיים ההתמודדות היעילה ביותר עם הפשפשים היא להימנע מהם.

טיפים להימנעות מפשפשים

1. במקום שיש בו תחלופה רבה של אנשים, סביר יותר שיימצאו שם פשפשים. הגעתם לחדר במלון? לפני שמתמקמים, בדקו אם יש בחדר פשפשים: פשפש בוגר יכול להגיע לגודל של אפונה, ואפשר להבחין בו בקלות גם ללא אמצעי עזר (בחושך אפשר להיעזר בפנס). במהלך היום אפשר לראות הצואה שנותרה בפינות המזרן, בראש המיטה ומתחת למצעים.

2. הימנעו מהנחת מזוודות ותיקים על הרצפה בבתי מלון. מוטב להניחם על משטח מוגבה כגון מדרגה או שיש, שקשה לפשפשים לטפס עליו.

3. מחקר הראה כי לפשפש המיטה העדפה ברורה לכביסה מלוכלכת. לכן יש לאטום את הכביסה בשקית סגורה ולא להשאירה על הרצפה.

4. כשקונים רהיט או בגד מיד שנייה, כדאי לבדוק אם יש בהם פשפשים לפני הכנסתם הביתה.

כיצד יש לטפל?

בעבר היה נהוג להוציא את כלי המיטה, את המזרנים ואת הרהיטים הנגועים ולשרוף אותם כדי להשמיד את הפשפשים. כיום נהוגה שיטה מולטי-דיסציפלינרית: לחטא את השטיחים ולשאוב מהם אבק היטב, ולכבס את כלי המיטה בטמפרטורה גבוהה. מומלץ להניח בדים נגועים בשקית סגורה וחשופה לשמש במשך כמה ימים. באשר למזרן המיטה, יש הממליצים להשתמש במכשיר אדים ולדאוג לסגירה הרמטית של כל התפרים והפתחים. כמו כן מומלץ להשתמש בחומרי הדברה מקובלים (pyrethroids), שאנשי מקצוע יפזרו אותם בצורה מקומית בלבד, כגון בפינות החדרים, או למרוח שמן עץ התה בצורה מקומית.

לאור קצב ההתפשטות הגובר והולך של חרקים אלו, הבנה מעמיקה יותר של האקולוגיה והביולוגיה שלהם יסייעו לנו לפתח דרכי הדברה יעילות יותר וידידותיות לאדם. עד שזה יקרה, הטיפול היעיל ביותר הוא כנראה פשוט לברוח מפניהם.

* דפנה כתר רצון, סטודנטית לדוקטורט במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון לחנוך מדעי