היתושים כבר כאן – אל תאשימו אותם
תמיד תהיתם מה יש לכם בגנים שדווקא אתם אלה שנעקצים כשיש יתוש בחדר ולא אלה שמסביבכם? האם זה באמת כי אתם "מתוקים יותר" כמו שאמא אומרת? השאלה הזו היא לכאורה סתמית, אבל למעשה זו סוגיה רפואית משמעותית ביותר. מחלת המלריה למשל, שמועברת ע"י עקיצת יתושת האנופלס, הורגת כחצי מיליון איש בשנה לפי הערכות ארגון הבריאות העולמי.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
הבנה של מנגנון "בחירת הנעקץ" על ידי היתושים יכולה לסייע ביצירת חומרים דוחי יתושים חדשים ולמנוע הדבקה. לאחרונה מסתבר שהגנטיקה משחקת תפקיד, ומחקר "תאומים" בריטי שפורסם לא מזמן מראה מתאם בין הגנטיקה של "הנעקץ" למשיכת היתושים. "בהיווצרות תכונות, כמו בהיווצרות מחלות שונות, יש אלמנטים גנטיים לצד אלמנטים סביבתיים שתורמים כל אחד בתורו ושניהם יחד לביטוי הסופי של התכונה או המחלה. בעוד שיש מחלות ותכונות בהן ההורשה היא של גן בודד, ישנן מחלות "מולטי-פקטוריאליות", כמו למשל סכרת או מחלות מעי דלקתיות, שהיווצרותן תלויה במרכיבים רבים", אומר פרופ' שוחט, מנהל המכון הגנטי ב"מכבי שירותי בריאות. "בירור המקור הגנטי של תכונה מסוימת מתחיל במחקר של תאומים זהים (מונוזיגוטיים) ושל תאומים לא זהים (דיזיגוטיים) שלפחות אחד מהם נושא את התכונה. במחקרים אלה נבדק מה הסיכוי של התאום השני לחלות במקרה שהתאום הראשון חולה. כך מבחינים בשלב הראשון בין השפעה גנטית לתרומה הסביבתית. לאחר מכן מתקדמים לטכניקות שונות למציאת הגן או הגנים הספציפיים".
אז מה גורם ליתושים להמשך יותר דווקא לאנשים מסוימים וכפועל יוצא - לעקוץ אותם יותר? התשובה הפשטנית היא - הריח. סוגים שונים של כימיקליים אורגניים נדיפים, אותם אנו מפרישים כל הזמן, מאותתים ליתושים שאנחנו בסביבה ושיש את מי לעקוץ. הפצת הכימיקליים מתרחשת למשל בזיעה, וההבדלים הגנטיים בהרכב בלוטות הזיעה והזיעה עצמה כמו גם נוכחות מיני חיידקים "טובים" (מיקרוביוטה) על העור קשורים לאיתות ליתוש – מי הכי אטרקטיבי וראוי להיעקץ. עוד מחקר מעניין ומפתיע, מצא שיתושות האנופלס, ובמיוחד אלה שנושאות את טפיל המלריה, נמשכות לרגליים מסריחות (!). קבוצה של אנטומולוגים (חוקרי חרקים) ביצעו את הניסוי על עצמם, והוכיחו שהיתושים העדיפו לנחות באופן מכוון על כפות רגליים מסריחות, שהיו סגורות בגרבי ניילון במשך 20 שעות, לעומת רגליים נקיות.
מחקר יפני הראה קשר לסוג הדם - כך למשל יתושים נמשכים פי שניים להפרשות (רוק או זיעה) של אנשים עם סוג דם O לעומת אנשים עם סוג דם A. בנוסף, נשאות לאנמיה חרמשית, מחלת דם תורשתית בה יש פגם בהמוגלובין - דווקא מגנה מפני מעבר טפיל המלריה בדם. "לנשאים לאנמיה חרמשית (שלהם עותק אחד תקין של הגן, והם אינם חולים) יש יתרון אבולוציוני בולט באזורים מוכי מלריה, ושכיחות הנשאים לאנמיה חרמשית באפריקה למשל עולה לאחד מכל חמישה אנשים. היינו מצפים שמוטציות גנטיות שגורמות למחלות ייעלמו עם הזמן, אבל מסתבר שלא כל המוטציות הגנטיות הן שליליות. ישנם מקרים רבים בהם לנשאים של מחלות רצסיביות יש איזשהו יתרון אבולוציוני גנטי. באופן דומה, נשאות ל-cystic fibrosis, שתדירותה עומדת על 1:25 באירופה, מגינה מפני שחפת. כפועל יוצא, שכיחות של נשאים למחלות אוטוזומליות רצסיביות שונות משתנה בהתאם למגיפות האופיניות לאותו אזור", אומר פרופ' שוחט.
עוד ב-mako בריאות:
>> לעולם פגם: האנשים היפים שבטוחים שהם מכוערים
>> תקופת יובש: מה יקרה לכם אם תפסיקו לעשות סקס?
>> האימון משעמם אתכם? כך תאתגרו את עצמכם
פרמטר נוסף שנמצא קשור ל"חיבת היתר של היתושים" הוא כמות הפחמן הדו חמצני בנשיפה - כך, בדרך כלל, באוויר שאנחנו נושפים יש 4-6% של CO2, וככל שיש יותר ממנו בנשיפה *מבחינת היתושים* הרי זה משובח. כל אלה חשובים בייצור של תכשירים נוגדי יתושים - אם נבין מה מושך את היתושים נוכל מחד לייצר "מלכודות" ליתושים ומנגד לטשטש - ע"י תכשירים שונים - את הסיגנלים שאנחנו מייצרים. ובחזרה למיתוס - כנראה שלהיות "מתוק יותר", זה לא ממש מה שמושך את היתושים.
ובגזרת האסתטיקה – תופעת הצלוליט בנשים וההתקרחות הגברית
צלוליט (שלעיתים נקראת בשם השגוי "צלוליטיס" או בשמות כמו "עור קליפת תפוז") זו הצטברות רקמת שומן תת עורי נורמלית, אך מעצבנת, ששכיחה מאד בנשים. הצלוליט מופיע בעיקר באזור הישבן, הירכיים והזרועות. הופעת צלוליט איננה סימן לעודף משקל! הצלוליט יכול להופיע גם באנשים רזים, אבל אצל מי שסובל מעודף משקל - ירידה במשקל יכולה להפחית את היקף התופעה. מה בעצם קורה שם? הצטברות של תאי שומן דוחפת את רקמת החיבור שנמצאת מתחת לעור ויוצרת את המראה הגבשושי של העור. גם כאן הגנטיקה משחקת תפקיד משמעותי ומכריעה את הרכב וארכיטקטורת רקמת החיבור, את מידת הפעילות ההורמונלית ואת השינויים בכלי הדם הקטנים המזינים את שכבות העור והתת-עור. ככה שעם נטייה גנטית לצלוליט, הוא יכול להופיע גם בנשים רזות.
וגם הגברים בצרות. כ-80 אחוז מגברים מתקרחים בגיל מסוים – ואצל חלקם נשירת השיער מתחילה מוקדם. בנשים, כ-50 אחזו תאבדנה שיער באופן משמעותי אחרי גיל 40. טריקים שונים להסתיר את בעיית ה"מפרצים" או את נשירת השיער באזור הקודקוד, מוכרים משחר ההיסטוריה - וכמו רבים וטובים גם יוליוס קיסר ונפוליאון האריכו שניהם את שערם וסירקו אותו לפנים כדי להסתיר התקרחות.
לכולם נושר שיער. כ-100 שערות נושרות מידי יום, למעשה. לכל שיערה יש "מחזור חיים" של בין 1-3 שנים בסופן היא תנשור ובמקומה תצמח שיערה חדשה. מחזור חיי השערה תלוי בשלל גורמים ובפרט הורמונים אנדרוגנים שמשחקים תפקיד משמעותי בהתפתחות זקיקי השיער. מחקרים מראים ש-80 אחוז מהקרחות הן גנטיות. נוטים להאשים את הסבא מצד האמא בהתקרחות, ואם נתרגם את כתב האישום לגנטיקה: כנראה שגן מרכזי הקשור להתקרחות נמצא על כרומוזום ה-X. כל גבר מקבל את כרומוזום ה-X מאמו, והיא בתורה קיבלה אותו מאחד מהוריה. אבל המציאות כנראה יותר מורכבת ואל לנו לפזר האשמות בכזו קלות. מחקרים חדשים מראים קשר בין התקרחות לרצף מסוים של גן על כרומוזום 20 (שאינו כרומוזום מין, ולכן יכול לעבור בתורשה מהאם או מהאב). נוכחות הווריאציה הגנית הזו, מגדילה פי 4 את הסיכון להתקרחות מוקדמת לעומת כלל האוכלוסייה. אולי בעתיד, נוכל לחזות לפי ה-DNA מי עתיד להתקרח בגיל צעיר ולהקדים תרופה למכה.
* הכותבת היא סטודנטית לרפואה בשנה שישית בהדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים