נוריה בן ארצי, תושב תלמים, כבר רגיל לחיות במציאות של טילים שנורים מכיוון עזה. כשהחל הבלגן בדרום, הוא היה בצפון ומיד הגיע חזרה כדי לפעול ביחידת הכוננות. למרבה המזל, המחבלים שחדרו ב-7 באוקטובר ליישובי העוטף, לא הצליחו לחדור למושב שלו.
אבל הסיפור של נפגעי הדרום הוא חלק בלתי נפרד מחייו, והוא מבין היטב את משמעות הכאב שלהן. יש לו 250 אלף עוקבים ברשתות, ובימים אלה הוא מקדיש את רוב זמנו כדי לעזור למפוני הדרום ולמשפחות שנפגעו. אביו, ניר בן ארצי, היה רב מקובל ומצליח, שסייע לרבים וניהל עסק מרוויח שכלל 24 ישיבות. נוריה מספר שבאותה התקופה, הם חיו כמשפחה מאושרת – שני הורים וארבעה ילדים. אביו היה איש משפחה לתפארת ובילה את זמנו בעבודה בארץ ובחו"ל.
הכל השתנה לדבריו, כשכמה ממכריו הקרובים של אביו, החליטו לגזול את כספיו ופעלו בדרך אלימה ואכזרית כדי לממש את זממם. "הם חטפו את אבי, וכלאו אותו בדירת מסתור בשכונת מצוקה בטבריה במשך שלוש שנים וחצי. במשך זמן רב היה כפות באזיקים, וזעק לעזרה אבל איש לא התייחס לקריאות. זו הייתה שכונה של נרקומנים ואנשים מפוקפקים". נוריה מספר שבאחד הימים, אחת הדיירות במקום שמעה את צעקותיו וניסתה לתקשר איתו. "בשלב זה הוא אפילו לא חשב לקרא לאמי או לנו, כי אותם אנשים שכלאו אותו סיפרו לו שהיא עזבה אותו שהילדים שלו עבריינים. במקביל, לנו הם סיפרו שהוא סובל מבעיות מיניות ושהוא עובר 'תיקון'". כך, בעזרתה של השכנה הערנית, הצליח אביו ליצור קשר עם קרוב משפחתו – חי, דודו של נוריה. "הוא היה במצב קשה מאוד. הוא עבר התעללות, וספג איומים. הוא פחד שיפגעו במשפחה", משחזר נוריה.
רק לאחר תושייה רבה מצד ניקול, אחותו של נוריה ובעלה, הם הצליחו לאתר את דירת המסתור בטבריה, ובסופו של דבר האב חזר למשפחתו בתלמים לאחר שהמשפחה התעמתה עם החוטפים. "הוא הבין שאמא שלי לא עזבה אותו ושאנחנו לא עבריינים, וגם אמא שלי סוף-סוף חזרה לנשום. האנשים הרעים האלה הועמדו למשפט והודו בפשעים שלהם ולבסוף שוחררו בעסקת טיעון". לימים, הסיפור המצמרר זכה להפוך לסרט של הבמאי אבי נשר – "פלאות".
איך הסיפור האישי הקשה שעברת השפיע על הרצון שלך לעזור לנפגעי העוטף?
"אני זוכר את עצמי כנער בן 11 שגדל בחרדות. אבא שלי לא דיבר איתי כי הוא חשב שאני עבריין, אמא שלי הייתה מרוסקת והרגשתי אבוד לחלוטין. אבל צמחתי מזה, למדתי תזונה ו-NLP ויש לי הרבה עוקבים ולקוחות כיום. ניסיון החיים שלי הפך אותי למי שאני, והיום אני חזק ויכול לתרום לאחרים. אני רואה סביבי משפחות של נרצחים, יש לי חברים שנטבחו, אבל יש גם המון סיפורי גבורה. זו שואה אבל אנחנו נצא ממנה. אומנם יצאתי מהדת בגיל 16 אבל מה שמחזק אותי זו האמונה. אנחנו לא יודעים להסביר כל דבר שקורה בעולם הזה, אבל מה שבטוח זה שהאחדות שלנו תנצח".
כיום נוריה משקיע את מרבית זמנו בסיוע לנפגעי העוטף. לפניות דרך עמוד האינסטגרם