כשחושבים על איך כל המערכות בגוף האדם נוצרו בצורה כל כך מושלמת ומסונכרנת, קשה לפעמים להאמין שזה אמיתי. אבל כמו כל דבר, גם בגוף שלנו, ממש כמו רהיט להרכבה מאיקאה, יש לעתים כמה בורגים מיותרים שאין בהם צורך. אותם "באגים" השתרשו אצלינו לאורך האבולוציה, ולא נראה שהם הולכים לעזוב בקרוב. משיני בינה, דרך האיברים שיוצרים צמרמורות ועד לתוספתן – ישנם מספר איברים בגוף של כל אחד מאיתנו, שאנחנו פשוט לא צריכים יותר.

אז למה הם כאן? כי בעבר הרחוק, כשצדנו איילות בג'ונגל וגרנו במערות, היה בהם תועלת אבל היום, הם נהפכו לממש מיותרים, וחלקם אפילו מציקים ומסוכנים. אז החלטנו לחקור חלק מהם, ותאמינו לנו, יהיה לכם קשה להסתכל עליהם שוב באותה הצורה.

  1. שיני בינה, הסיוט של כל אחד מאיתנו

    אם גם אתם חוויתם כאב שהולך וגובר בצד האחורי של הלסת, והופך את החיים לסיוט עלי אדמות, כנראה שגם לכם צמחה שן בינה מציקה. בדרך כלל אחרי ששמים לב שמבצבצת שן בינה, אנחנו מנסים להתעלם ממנה כמה ימים, עד לרגע בו אנחנו מתחננים שיעקרו אותה ויעירו אותנו מהסיוט הזה כבר. אז למה זה קורה בכלל? למה זה טוב? האם זו סוג של תכנית זדונית שנועדה להכאיב לנו באמצע החיים סתם כך?

    "שלושה רבעים מאיתנו סובלים משן בינה שאין לה די מקום לבקוע כראוי", הסביר פיטר ס' אונגר, אנתרופולוג דנטלי וביולוג אבולוציוני, במאמר שפורסם ב-mako. אחת הסיבות לקיומן, היא שבעבר הן עזרו לבני האדם ללעוס ולעכל מזון קשה ולא מעובד. "השיניים הללו לא מתאימות ללסתות שלנו. הסיבה היסודית, כמו בעששת, היא חוסר האיזון הנובע מסביבת פה ששיני אבותינו לא נדרשו להתמודד איתה", הוא הסביר.

    "עקירת שן בינה כבר כמעט הפכה לטקס מעבר שגרתי של בוגרים צעירים בארצות הברית של ימינו. אך מנקודת מבטי יש משהו שגוי מהיסוד במסורת הזאת", הוא פירט והרחיב, "הבעיות הדנטליות שלנו אינן שגרתיות. רוב מיני החולייתנים האחרים אינם מתמודדים עם בעיות שיניים דומות לאלה שלנו. רק לעתים נדירות מתעקמות להם השיניים או נוצרים בהן חורים. לאבותינו הקדומים המאובנים לא היו שיני בינה כלואות, ונראה שרק מעטים מהם סבלו ממחלות חניכיים". אז בקיצור, אין סיבה ממשית לקיום של שיני בינה היום, והן בגדול כאן רק כדי להכאיב, כמו שחשבנו מלכתחילה.

  2. תוספתן: לא רק שהוא מיותר, אלא שהוא גם מסכן חיים

    מה יכול להיות יותר נורא משיני בינה? פיצוץ תוספתן, כמובן. "תוספתן (אפנדיציט) הוא איבר חלול בגודל 10-5 ס"מ שמוצאו במעי הגס. התפקיד שלו אצל חיות הוא פירוק של תאית (סוג של סיבים תזונתיים). לעומת זאת, לא ברור מהו תפקידו אצל בני האדם, ולפי השערות מסוימות יש לו תפקיד מסוים במערכת החיסון של הגוף", מסביר ד"ר גיא אלעד, מומחה בכירורגיה כללית ממרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית, "כאשר יש דלקת בתוספתן מדובר במצב חירום רפואי המצריך טיפול מיידי".

    בעבר המצב היה שונה. כשבני אדם צרכו בעיקר מזון מהצומח ונדרשו לעכל כמויות של רבי סוכרים, הוא דווקא תרם לנו. גם היום, אפשר לחיות לצדו בלי בעיה, עד לרגע בו הוא מתפוצץ. "כ-8 אחוזים מכלל האוכלוסייה צפויים לסבול מאפנדיציטיס. התופעה שכיחה בעיקר אצל ילדים מתחת לגיל 18, או אצל מבוגרים מעל גיל 60", מתאר ד"ר אלעד ומסביר, "מדובר בדלקת המתבטאת בכאב בצד הימני של הבטן, שנגרמת בשל חסימה של מוצא התוספתן, עקב התנפחות של בלוטות לימפה באזור או בגלל חלקי מזון וצואה שנתקעים באזור. ברגע שהאזור נחסם מתפתח שגשוג של חיידקים באזור מה שמוביל לדלקת".

    וכדי להוכיח עד כמה הוא מיותר לנו היום, אפשר לראות שגם לאחר כריתת תוספתן אפשר לחיות חיים רגילים לחלוטין. "בסיום תהליך קצר של התאוששות והחלמה אפשר לחזור לשגרה מלאה", מסכם אלעד.

  3. איבר יעקובסון: מי מאיתנו מריח פרומונים ביום יום?

    אם תהיתם אי פעם למה כלבים אוהבים לדחוף את האף שלהם לאזור המפשעה שלנו, הסיבה היא שהם מריחים פרומונים. מסתבר, שגם לבני האדם יש את אותו איבר הרחה קטנטן שנועד בדיוק לכך, והוא נקרא "איבר יעקובסון". האיבר נמצא בעצם המצויה בין האף לפה, ואצל בני האדם הוא התנוון במהלך ההתפתחות העוברית כמו אצל כרישים, עטלפים וקופים. לפי מחקרים רבים, אין חיבור עצבי בין העיבר לבין מערכת העצבים המרכזית שלנו, ולכן הוא בעיקר מיותר.



    לעומת זאת, אצל בעלי חיים אחרים הוא דווקא קריטי. " חוש הריח האנושי נראה כמו בדיחה ליד חוש ריחו של הכלב, לכלבים יש בערך 220 מיליון קולטנים באפם, לעומת 5 מיליון אצל בני אדם", הסבירה עופר שמיר, אסיסטנטית במרכז הוטרינרי רמה"ש, "יש להם אפילו איבר מיוחד הנקרא "איבר יעקובסון" הנמצא על בין האף לפה. תאי העצב המצויין על האיבר מיועדים ללכידת ריחות הנישאים בלחות האויר ומסוגלים לזהות תרכובות כימיות שונות".

  4. איך שהיא עושה לי עור ברווז

    כולנו מכירים את התחושה המוזרה שעוברת לנו בכל הגוף כשקר לנו או כשאנחנו מתרגשים. שיער הגוף שלנו מסתמר ונראה כאילו העור שלנו התמלא בנקודות קטנטנות, תופעה אותה אנו מכנים "עור ברווז" או צמרמורת. "כשקר לנו או כשאנחנו מפחדים אנחנו מקבלים 'עור ברווז' – בליטות קטנות מופיעות על עורנו ואם נסתכל מקרוב נראה ששערותינו הקטנות סומרות. אנחנו לא היחידים שהתופעה הזאת קיימת אצלם, וגם אצל יונקים אחרים אפשר לראות ששערות הפרווה שלהם סומרות בתגובה לאיום או לקור", מסביר ד"ר ארז גרטי. 



    לשרירים הקטנים המתוחים בין העור לזקיקי השערות קוראים "אקטור פילי", וכשהם מתכווצים אנחנו מקבלים צמרמורת. אבל האם אנחנו באמת זקוקים להם? "כשקר, הפרווה הסומרת יוצרת שכבת בידוד מהסביבה, כמו שמיכת פוך, ואילו כשבעל חיים נתקל באיום - פרוותו הסומרת עוזרת לו להיראות יותר גדול ומאיים", הוא מתאר ומסייג, "אצלנו, לעומת זאת, כמעט שלא נשאר זכר לפרווה הסמיכה והרכה שהיתה לאבות אבותינו, אבל המנגנון שגרם לה לסמור עדיין קיים ועושה לנו 'עור ברווז'".

  5. גם אתם יכולים להזיז את האוזניים?

    אם אתם יודעים להזיז את האוזניים, כנראה שאתם משוויצים בזה בכל פעם שמדברים על כישרונות הזויים. אז אם ניחנתם בכישרון הזה, כנראה שהשרירים באוזניים פשוט יותר חזקים אצלכם. אבל שלא תטעו, ליכולת המוזרה הזאת אין שום יתרון פיזיולוגי היום אצל בני האדם.

    "בעלי חיים רבים משתמשים בגרסה של השרירים האלו להזזת האוזן, כפי שיעיד כל מי שגידל אי פעם כלב או חתול", מסביר ד"ר גרטי. ואכן, אצל בעלי חיים מסויימים האוזניים משמשות לא רק לשמיעה, אלא גם לאיכון מדויק של מקור הצליל – ולכן עליהן לזוז. "אולם אצל רובנו שרירים אלו חלשים מכדי להזיז את האוזניים. גם כאן מדובר בתכונה שהצורך בה אבד והיא הלכה והתנוונה לאורך מיליוני שנות אבולוציה", הוא מדגיש.

    מזל שיש לנו היום פתרון הרבה יותר פשוט מזה, ואם אנחנו רוצים להבין מאיפה הגיע קול מסוים, אפשר פשוט להזיז את הראש. אז למעשה, השרירים האלו בכלל מיותרים.