בפוסט שפרסם לאחרונה נדב גזונדהייט, מנהלה האישי של נטע ברזילי, הוא כתב כך: "אח שלי הגיבור. לא הרבה יודעים שחודש אחרי שזכינו באירוויזיון, חגגנו בבית של יואב צפיר את הזכייה של נטע. בדיוק אז, קיבלתי שיחת טלפון מאמא שלי שאחי התאום עבר תאונת דרכים קשה בהודו והוא בין חיים למוות. עזבתי הכול וישר נסעתי לאמא שלי. הרופאים לא היו אופטימיים, ולא ידענו מה יהיה המצב של אחי, שחר. הוא עבר שיקום אינטנסיבי ולא ויתר לעצמו, והחליט לאחר חמש שנים מיום התאונה, לפתוח קהילה לאנשים עם פגיעות ראש ומוח, כשכל הכוונות הן לעזור לחזור להשתלב בשוק העבודה, למצוא זוגיות ושתהיה להם קהילה שתיתן גב".

שחר גזונדהייט  (צילום: זיו ליטני)
"מלוחם בשייטת להיות במצב כל כך סיעודי זה דיסוננס עצום" | צילום: זיו ליטני

"אני לא זוכר כלום מהתקופה שאחרי התאונה", מספר לנו שחר, אחיו התאום, "הכול התחיל כשנסעתי לטיול אחרי צבא. שירתתי בשייטת, תמיד אהבתי לתרום למדינה, הייתי גם בשנת שירות לפני זה. ואז תכננו כל הצוות שלי מהצבא טיול למזרח. היינו בתאילנד, בנפאל, והגענו גם להודו. אני והמפקד שלי רצינו לעשות שם טראקים. היינו בדרך לעיירה קטנה וציורית, נסענו בוואן כמה חבר'ה, ואז הנהג פשוט נרדם על ההגה ונפלנו מגובה של 70 מטרים, תאונת דרכים קשה מאוד. לא היינו חגורים כי החגורות פשוט לא עבדו. היחידה שהייתה חגורה מתה בתאונה כי היא נמחצה. אני ספגתי פגיעות ראש קשות מאוד. היה לי שבר בגולגולת, דימום במוח, שתי חוליות שבורות. שברתי את עצם הבריח. הכניסו אותי לניתוח דחוף בהודו במסגרתו הוציאו לי חתיכה מהגולגולת שלחצה על המוח. הרופאים שם אמרו לקונסול ההודי שיש לי כמה שעות לחיות, שאני עומד למות או שאישאר מונשם במיטה כל החיים".

גזונדהייט מספר כי גם בארץ הנוירוכירורגים אמרו שלא אחזור לעצמי והמצב אבוד. "בשבוע הראשון הייתי מונשם ומורדם, מחוסר הכרה", הוא אומר, "לאחר מכן ייצבו את המצב שלי והטיסו אותי בדחיפות מהודו לטיפול נמרץ באיכילוב, שם עברתי עוד שני ניתוחים לניקוי המוגלה מהניתוח בהודו שלא היה כל כך מוצלח... התעוררתי אחרי ארבעה ניתוחים וזה היה ממש נס. מאז, השיקום היה משימת חיי, כולם זוכרים אותי. הייתי בשיקום שנה וחצי סך הכול. לא הצלחתי ללכת, הייתי צריך עזרה בהכול, הכי סיעודי שיש. מלוחם בשייטת להיות במצב כל כך סיעודי זה באמת דיסוננס עצום. למדתי ללכת מחדש, לדבר, לכתוב. כמו ילד קטן, הכול מאפס. לאט לאט הזיכרון חזר, אבל גם היום יש לי קשיי זיכרון. זו התוצאה של פגיעה מוחית".

שחר גזונדהייט לאחר התאונה (צילום: באדיבות המצולם)
לאחר התאונה. הייתי הכי סיעודי שיש | צילום: באדיבות המצולם

להנגיש לפגועי המוח את המידע 

לאחרונה החליט גזונדהייט להקים את "קהילת אור", הנותנת מענה לפגועי מוח ומהווה בית ועוגן עבורם. "ישנם בישראל 100 אלף אנשים עם פגיעה מוחית. כאלה שנפגעו מכלל הפגיעות: חבלה, מחלה, או שבץ מוחי", הוא אומר, "מה שקורה הוא שאתה מסיים תוכנית שיקום במימון המדינה, זו מעין מעטפת, וכשהיא נגמרת אין לך כלום, אתה אבוד. כאן אנחנו נכנסים כדי לתת מענה לתקופה הקשה הזו, לעזור לפגועי המוח להשתלב בחיים, להעלות ביטחון עצמי. הקמנו קהילה גדולה ומגובשת, יש לנו אפילו סמל שמזכיר את מדבקת האיירון מן".

"מה שקורה הוא שאתה מסיים תוכנית שיקום במימון המדינה, זו מעין מעטפת, וכשהיא נגמרת אין לך כלום, אתה אבוד. כאן אנחנו נכנסים"

מטרות הקהילה הן לגרום לאנשים לדבר על הפגיעה המוחית, להפסיק להתבייש בה. עברת משהו קשה ואתה עדיין מתפקד, זה מדהים ולא צריך להסתיר את זה. מטרה נוספת היא להעלות מודעות ולחשוף את פגועי המוח גם לחבר'ה צעירים. אנחנו עושים להם סדנאות לקראת השחרור הצבאי, הרצאה לנוער ובתי ספר, נחשוף צוותים רפואיים לפגועי המוח ולמה שהם עוברים וניתן הרצאות למשפחות של פגועי מוח".

גם גזונדהייט מתכנן לקיים הרצאות ולעודד אנשים כשהם בזמן השיקום. להראות להם שבעבודה קשה אפשר לנצח הכול, גם את הפגיעה המוחית. נוסף לכך עובדים בקהילה על תוכנית מנטורינג, להיות מנטור של פגועי מוח ולעזור להם להשתלב בחיים, לדעת להתנהל פיננסית ועוד. וכמובן קבוצות תמיכה למשפחות של פגועי המוח. "קוראים לנו אור", הוא מסביר, "כי כל מה שצריך זה אור קטן והדברים מסתדרים".

כנס מתנדבי קהילת "אור" (צילום: באדיבות המצולמים)
כנס מתנדבי קהילת "אור" | צילום: באדיבות המצולמים