כל חיי הייתי שמנה. למרות שזה לא מדויק. נולדתי די כחושה, וכיאה לילדה שנולדה בניינטיז פיטמו אותי בקורנפלור. מאז אני שמנה. כך שאפשר לומר שיש לי לא מעט ניסיון בלהיות שמנה.
כתבתי ספר לילדים "אמא שלי שמנה" והחלטתי לקדם אותו בהדסטארט. קיבלתי לא מעט תגובות מעניינות. אחת מהן זרקה אותי לסיפור די מעניין שקרה לא מזמן – ולמעשה הזכירה לי למה בכלל כתבתי את הספר (ולא, לא כי אני מעודדת השמנה, כפי שטרחו להטיח בי).
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
קצת חמלה לא תזיק
אחת מהאימהות בגן של הבן שלי, היא מהנשים האלו שלא מתאמצות, מטר שמונים, רזה, חטובה, יפיפיה ללא מאמץ, מאלה "שלא עשיתי כלום, קמתי כזו מהממת". שיער שופע וחיוך כל כך לבן, שהשיניים שלי לידה נראות מוכות צפדינה.
היא מפזזת בקלילות בין שלושת הילדים שלה. היא כורעת לשוחח עם אחד מהם (כן, כורעת, רק המחשבה על כריעה עושה לי צרבת), ואז היא גם קמה בקלילות. היא מתכופפת לקשור את נעלי הספורט שלה, והכל נשאר במקום. לכאורה, גם הצלוליטיס נעדר, אבל מחשבה זדונית מתגנבת לליבי שגם לה יש בטח צלוליטיס אבל אולי הוא באף ולכן אני לא רואה אותו.
בעודי בוהה ונשבעת לעצמי שזה רק קנאה וזה יחלוף, היא ניגשת אליי בחיוך ואנחנו מנהלות שיחה קלילה על הא ודא. היא שואלת איך הולך בעסק, אני שואלת אותה איך הולך לה עם זה שהיא רזה, והכל אחלה.
ואז פתאום היא לוחשת לי, בכנות: "אני כל כך מקנאה בך."
אני מסתכלת מוכת בעתה על עצמי. השיער סתור, העינים נפוחות כי אתמול כרגיל עבדתי 12 שעות, הגוזיה שאני לובשת מתפוררת בכתפיה, ואני די בטוחה שאם היא ראתה אותי מאחור, היא שמה לב שהתחתונים שוב התגלגלו לי (ולא למטה, אלא פנימה).
"בי?" שאלתי אותה.
"כן, זה בטח כל כך נהדר לדעת אנגלית" (אני מתרגמת במקצועי).
"אני... אני מניחה..." אני ממלמלת.
"כן, את יכולה לטייל בכל מקום, בטח אם את רוצה להתקבל לעבודה את לא צריכה לחשוב פעמיים, זה גם פותח מלא דלתות. הלוואי עליי."
אני יכולה ללמד אותך, אם תרצי," אני מציעה.
"אין, אני כבר לא אלמד כלום. אין לי כישרון לזה. ניסיתי מלא פעמים. כנראה שיש אנשים שפשוט לא נקלט להם."
ואז ראיתי את זה. ראיתי בפנים של האישה המהממת הזו, שביב של בושה וחוסר ביטחון. תהיתי לגבי כל האמיתות המרגיזות האלה, כמו הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, וכן הלאה. אבל דבר אחד בטוח - אם כולנו היינו קצת יותר חומלים לעצמנו, אוהבים את עצמנו, ומכירים בחוזקות שלנו, העולם היה הרבה יותר טוב.
לכן, כשהבן שלי חזר הביתה ואמר שהוא מתבייש בי כי ילד אחר אמר שאני שמנה, ידעתי שאני פשוט מוכרחה לכתוב על זה ספר. לעזור לעצמי ולאמהות אחרות לזכור שלהיות שמנה – זה לא כזה נורא. ואנחנו נפלאות בכל מקרה, גודל וצורה.