דווקא בימים שבהם המשבר הישראלי-פלסטיני מעולם לא נראה כל כך חסר סיכוי, בתי החולים בישראל ממשיכים לטפל באלפי חולים פלסטינים שכיום אין עבורם טיפול מתאים בעזה ובגדה. לאחרונה צייץ גיא בן בצלאל, רופא עור משיבא בטוויטר: "אני רואה מטופל שלי מהרשות הפלסטינית עם מלנומה גרורתית נדירה, והוא בדרך להחלים ממחלתו, ככל הנראה בזכות טיפול שניתן בישראל במימון הרשות. הוא לא היה אצלי מאז המלחמה. נכנס לחדר, לא מתיישב אפילו והמשפט הראשון שהוא אומר זה: 'וואלה אני מתבייש אפילו להיכנס אליך לחדר אחרי מה שקרה'. כל מפגש איתו נותן לי תקווה קטנה שאולי מתישהו יהיה פה בסדר".
יעל נוי, מנכ"לית עמותת 'בדרך להחלמה' ובת להורים תושבי העוטף, מספרת שכיום מוצעים בארץ בעיקר טיפולים לסובלים מבעיות לב, לחולים הנזקקים להשתלת כליה או בתחום האונקולוגיה. לדבריה, מיום הקמת העמותה בשנת 2006 הם מסיעים מדי יום 100-80 פלסטינים לבתי החולים בישראל. בימי שגרה, פועלים בעמותה מאות מתנדבים מכל רחבי הארץ. לא מעט מהם, הם תושבי העוטף. את הטיפול הם מתאמים באמצעות מתאמות פלסטיניות שמעבירות להם את שמות החולים וכאשר הטיפול מסתיים, הם מגיעים לאסוף את החולים בחזרה למעבר הגבול - בעזה או בגדה. בעקבות המצב, מ-7 באוקטובר הם אוספים רק מהגדה.
נוי מספרת שמתקשרים אליה אנשים מעזה ומהגדה שטופלו בישראל. "חלק מהנוסעים מביעים אמפתיה וצער לגבי מה שקרה, חלקם מתביישים ומצטערים וכן, יש גם כאלה ששותקים ומשתדלים שלא להיכנס לקונפליקט".
זה לא מטריד אותך שהם מגיעים לקבל טיפול מציל חיים בישראל ובכל זאת לא מביעים עמדה?
"בשבועות הראשונים כעסתי על השתיקה. חיפשתי אמפתיה ותמיכה מצד הקולגות הפלסטינים. אבל אחרי שחלפו כבר חודשיים, אני מצליחה להבין שזה לא פשוט בכלל. כולנו חווים מצוקה גדולה ולכן אני משתדלת להישאר נאמנה לדרכי ולא לחפש את התמיכה דווקא מהם״.
אגב, למקרה שתהיתם – העמותה לא חדלה לפעול עם פרוץ המלחמה. למעשה, כבר ב-8 באוקטובר הם שבו להסיע פלסטינים לבתי החולים. "זה לא פשוט, אבל אני רוצה להמשיך להרגיש שאני אנושית", אומרת נוי.
אילו תגובות אתם מקבלים מאנשים בארץ?
"אומרים לנו 'איך אתם מסוגלים', 'שימותו כולם', אבל מדובר באנשים שנמצאים במצוקה נוראית והם חייבים להגיע לבתי החולים. לא מעט מהמתנדבים של העמותה הם מקיבוצי העוטף. חלקם נרצחו או נחטפו, חלקם עדיין בשבי ואלה שנשארו - במצב קשה מאוד. החולים מעזה מתקשרים ודואגים מאוד למתנדבים שלנו. הם מבקשים סליחה ולעיתים בוכים. למרות הקושי, יש פה מפגש אנושי מחמם ומרגש, ויש מתנדבים שדווקא עכשיו מתעקשים להסיע. אנחנו מחזיקים את התקווה הזאת עכשיו עבור כל המדינה".
גם המתנדב יעקב בת מור, תושב 'תקומה' שבעוטף עזה, ממשיך להתנדב למרות הכל. "מה שקרה אצלנו, לא משפיע על דאגתי ועל רצוני לעזור לאנשים, בכלל ובייחוד לפלסטינים שאין מי שיתמוך בהם. אומרים שרק חמור לא משנה דעותיו, אז אני החמור, משום שזה לא אנושי להתעלם ממראה של בן אנוש הסובל ואין בנמצא מי שיקל על כאבו".
"הרגשתי שהיד שהושטתי נכרתה"
אבל יש גם מתנדבים שקשה להם להמשיך כרגיל. מצדה פלג, בת להורים מהעוטף, התנדבה בעמותה מעל שנתיים והשקיעה שעות רבות בתיאום והסעות, ולאחר 7 באוקטובר החליטה לחדול להסיע פלסטינים לבתי החולים. "אולי אחד מהאנשים שהסעתי הוא דוד או קרוב משפחה או שהוא קשור איכשהו לטבח הנורא?, אולי הם עצמם היו שם? אני לא יכולה לדעת. משהו בי נשבר. התפרק לרסיסים באותו היום. אני כבר לא יכולה להסיע יותר. הרגשתי שהיד שהושטתי נכרתה. זה כמו אגרוף לבטן שאי אפשר לתאר".