אחרי הניתוח המוצלח שקטיה אברבוך ביצעה בפרק הקודם של "חתונה ממבט ראשון", היא חזרה הביתה לחגוג את ההצלחה עם בן זוגה ליאור ושתי כוסות יין. מעבר לזוגיות הקסומה ביניהם שנרקמת על המסך, מדובר באישה קרייריסטית שמסורה מאוד לעבודה שלה ובשבילה לנתח זה כיף חיים. עכשיו, ד"ר אברבוך מספרת על הפרויקט החדשני של השתלת השבלול בבית החולים "סורוקה" בנגב שנותן מענה לתושבי הדרום החירשים.
אחרי הניתוח של השתלת השבלול חזרת הביתה ושיתפת את ליאור בהתרגשות. זה ככה אחרי כל ניתוח או שהיה משהו שריגש אותך במיוחד במקרה הזה?
"אני מאוד נהנית מהעבודה בחדר ניתוח, תמיד זה מרגש כי אף מטופל אינו דומה לאחר, גם אם מדובר באותו ניתוח בדיוק. תמיד קיים סיכוי לאתגר חדש. זה גם כיף לראות שמפעם לפעם אני מתקדמת ולומדת לעשות יותר דברים וגם נהיית עצמאית בפעולות מסוימות. ובכלל, לנתח זה כיף. יש משהו מיוחד ומרגש בניתוח שתל שבלול. מלבד האתגר הכירורגי, בפן האישי, תחושת היכולת להחזיר לילד חוש שאינו קיים ולפצות על נכות קשה, משמעותית מאוד. המחשבה על כך שילד ישמע לראשונה את אמא שלו, את הגלים בים- מרגשת מאוד. חשוב להבהיר גם שילד שנולד חירש, ללא שחזור שמיעה בזמן, לא יוכל לפתח גם דיבור, וכמובן שיש לכך משמעויות חברתיות ותרבותיות הרות גורל. פרויקט שתל השבלול ב"סורוקה" הוא חדשני בנגב והוא הוקם בשנת 2004 על ידי מנהל המחלקה שלנו- פרופ' דניאל קפלן וסגנו ד"ר סברי אלסייד, הוא נותן מענה לתושבי הנגב החירשים ומנגיש את השרות הזה לתושבי הדרום, מה שלא היה בעבר. אני גאה על כך וגאה להיות חלק מהמחלקה שלנו".
מה החלק הכי מורכב בניתוח השתלת שבלול שביצעת? חששת מהחלק הזה?
"הניתוח מורכב ודורש מיומנות וניסיון, החלק המורכב ביותר הוא החדרת השתל, שהוא למעשה אלקטרודה עדינה, לתוך השבלול, והוא מתבצע על ידי מנתח בכיר. אני נמצאת כרגע בהתמחות ולומדת את רזי המקצוע, את הניתוחים, ומתקדמת בשלבים לאורך הדרך, מתוך כוונה להצליח לבצע יום אחד את הניתוחים לבדי ובצורה המושלמת".
מתי הבנת שאת רוצה להיות רופאה?
"גדלתי באווירה של רפואה בבית. תמיד הסתכלתי על אמא שלי בהערצה, לא רק כי הייתה רופאה, אלא כי הוריי עברו מסע ארוך וקשה כשעלינו ארצה, אמא שלי נלחמה כל הדרך עד למעבר מבחן הרישוי לרפואה והתחלת ההתמחות בגיל 43. לקח לה המון זמן להגיע לנחלה ולביטחון מקצועי, והיא לא ויתרה. ברקע של כל זה, כשהייתי בת 12 גילו לי הפרעת קצב בלב. אני זוכרת שהקרדיולוג שטיפל בי צייר לי איך נראה לב והסביר לי על גבי ציור את הבעיה שיש אצלי. הייתי מרותקת. בגיל 16 עברתי צנתור ואבלציה (צריבה של תאים שיצרו את ההפרעה) והבעיה נפתרה. ידעתי שזה מה שאעשה בחיים. לימים פגשתי את אותו קרדיולוג בתור מרצה בלימודים, הציורים שלו לא השתנו. זו הייתה בהחלט סגירת מעגל".
למה בחרת דווקא בתחום הזה?
"כשהתחלתי ללמוד רפואה היה ברור לי שאהיה רופאת ילדים. אהבתי את האינטראקציה עם ילדים, וראיתי את עצמי עוסקת ברפואה עם ילדים. בשנה ג' עברתי ניתוח במיתרי הקול עקב יבלת (קל להבחין בקול המחוספס שלי- תוצר של שנים של שירה), שם נחשפתי לעולם הכירורגי בכללותו ולאא"ג בפרט. פתאום משך אותי מאוד חדר ניתוח והקסם שקורה שם. בשנה ד' ללימודים הכרתי רופא אף אוזן גרון ילדים והייתי מתלווה אליו לניתוחים בזמני הפנוי בין השיעורים. וזהו, זה היה סיפור אהבה למקצוע".
תנפצי לנו שלושה מיתוסים רפואיים שקשורים לתחום שלך
"המיתוס הראשון - מקלות אוזניים לא באמת מנקים או מוציאים שעווה. רק יוצרים פקקים ומכניסים חיידקים. השני, אי אפשר לחטוף דלקת אוזניים מלצאת החוצה כשיש רוח. השלישי הוא לגבי דגים - גם בפילה עשויות להימצא עצמות. יספרו אלה שהגיעו אליי לחדר הטיפולים".
מה הטריק שלך להישאר ערה?
"זה לא סוד שאנחנו עושים תורנויות של 26 שעות. לא מעט מהתורנויות האלה מסתיימות ללא שינה כלל. אין באמת טריק כזה- בעיקר הרבה מאוד קפה וציפייה לבוקר שיגיע".
יש לך טקס או אמונה שאת עושה לפני ניתוחים?
"לא מאמינה בטקסים או אמונות טפלות. אני מקפידה על היכרות של המטופל והמקרה על בוריו, למידת מהלך הניתוח, וכמובן מנוחה ככל הניתן לפני יום עבודה".
ספרי על הפעם הראשונה שהצלת חיים
"לא פעם ראשונה, אבל אחת שזכורה לי במיוחד. הייתי כבר בבוקר לאחר סיומה של תורנות והתארגנתי לצאת, כשלפתע נכנסה לחדר התורן גלית האחות האחראית שלנו. היא הבחינה במטופלת שאינה נושמת כהלכה וביקשה רופא שיבדוק אותה, כיוון שהרופא שלנו שהיה במיון היה במקרה דחוף במיון ילדים. יצאתי החוצה והבחנתי במטופלת צעירה, מתקשה לנשום, מריירת. מיד הכנסתי אותה לבדיקת סיב אופטי ולעיני נגלה המצב ממנו חששתי- היא סבלה ממחלה בשם אפיגלוטיטיס- בצקת קשה של האפיגלוטיס (מכסה הגרון), חסמה את נתיב האוויר שלה באופן מסכן חיים. מיד קראתי לאחות והתחלנו טיפול מתאים ובו בזמן קראנו לנציג טיפול נמרץ לצורך הערכה להנשמה. היא הורדמה והונשמה והתייצבה בטיפול נמרץ. לאחר מכן חזרה למחלקתנו להמשך החלמה וחזרה לעצמה בהדרגתיות. זה היה מקרה שהבהיר לי את חשיבות ההתרשמות הקלינית ומתן טיפול מידי כולל הנשמה במידת הצורך".
מה הרגע הכי קשה בעבודה? ומה הרגע הכי מרגש?
"הכי קשה זה המחסור בשעות שינה, ההבנה שהמח פשוט לא עובד באותו האופן בשעות הראשונות ובשעה ה-26. הרגע הכי מרגש זה לראות ולהבין שעזרת למישהו, שהשפעת על חיים של מישהו".
מה מרגיע אותך בסוף יום עבודה?
"מרגיע אותי להגיע הביתה, מקלחת טובה, לשבת במרפסת עם כוס תה ולהביט בים".
את בקריירה מאוד תובענית. איך הצלחת לשלב את הזוגיות בתוכנית בתוך זה?
"שאלה מצוינת. אין פה קסם. זכיתי לפרגון ותמיכה אדיר מהמחלקה שלי. גם לפני התוכנית כבר היה לי קשה לקבוע שני דייטים בשבוע, בלי העזרה הזאת, זה היה קשה אף יותר".