אם הייתם שואלים אותי לפני שנה או שנתיים איך אני מרגישה מבחינה פוליטית הייתי עונה לכם בלי להניד עפעף - מנודה. בימים ממש רעים הייתי אומרת שאני חווה אנטישמיות במדינה שלי. אני חילונית (שלא נדע), שמאלנית (בוגדת), תל אביבית (בועה שאין לה מושג מכלום) בקיצור - פרסונה נון גרטה. מובן שיש לי חברים כמוני, אבל צרת רביםלא עושה לי את זה. ואז הגיעו ההפגנות. כוותיקה בשטח, ידעתי בחיי לא מעט מהן. חלקן סוערות חלקן פחות, אבל כזאת תחושה לא חוויתי מזמן. אולי מעולם לא.
התחושה הראשונה שהייתה לי היא התרוממות נפש. חשתי חלק מהמון שפוי שחושב כמוני. לאט לאט ההפגנות האלה הפכו לסוג של קבוצת תמיכה. בהחלט הייתי זקוקה לכזאת. הבדידות הפוליטית הנוראה שחוויתי החלה להתפוגג ותפסה את מקומה תקווה. מילה שכבר מזמן ויתרתי עליה באספקט הזה. בכל הפגנה תחושת ההתרגשות עולה רף. ואני מודה - לפעמים גם יורדת דמעה. מה גורם לאנשים שבוע אחרי שבוע לוותר על בילוי שבת ולהגיע להפגנות הגדולות בקפלן, או לוותר על עבודה ולהגיע להפגנות האחרות שמתרחשות במשך השבוע מול בתי השרים, מול הכנסת, או כחלק מהפגנות הורים, מורים, מילואמינקים, נשים ועוד. מסתבר, שהתחושות שחוויתי מאפיינות מפגינים נוספים.
"הקהל יותר אמוציונלי ואני חלק מזה"
אברי לאור בן 75 מכפר סבא, אבא לשלושה וסבא לתשעה היה כבר מספר פעמים בהפגנות בקפלן. "העסק הזה יושב עליך כמו אבן, בלוק על הכתפיים. יש פה מצב לא נורמלי, ואנחנו מנסים לעשות שינוי. אני לא מתכוון להיות פסיבי ולהרים ידיים", הוא אומר. "הבנתי שאם לא ננסה לעשות שינוי וליישם לפחות חלק מההשקפה שלנו במדיניות נהייה במצב מאד רע. יש לי פה נכדים בצבא, ויש תחושה של חרדה קיומית לעתידינו. מדינת ישראל תמשיך לשרוד, השאלה היא באיזה מצב היא תמשיך לשרוד. להפגנות מגיעים יותר ויותר אנשים, חלק ניכר מהם הם צעירים ויש תחושה של שייכות. הייתי בצבא קבע, השתחררתי כסגן אלוף גם אבא שלי היה בצבא קבע. לא פשוט להיות בארבע מלחמות ופתאום להבין שמשהו ממש לא טוב קורה פה. התחושה היא כאב מפלח. בהפגנה הזאת אני רואה קהל יותר אמוציונלי יותר פעיל ואני חלק מזה. רואים שם את כולם מהמסורתיים ועד הימנים והמרכז שלא מוכנים שיחטפו להם את המדינה".
"זה כמו להיות על רכבת הרים מאד גדולה"
כבר לפני ההפגנות, הבינה לי-אור דיין אטיאס, 42, נשואה פלוס שלושה מיבנה, שהגיע הזמן לתרום לקהילה. היא חברה בהנהגת ההורים, פעילה חברתית, והייתה שותפה בהקמת בית ספר דמוקרטי בעיר. "עברתי תהליך ארוך בשנים האחרונות של מעורבות ואכפתיות, אולי זה מפני שיש לי ילדים, וחשוב לי שיגדלו בסביבה מסוימת, שתהיה להם אפשרות בחירה", היא אומרת, "השתתפות שלי בהפגנות היא המשך ישיר של הרצון שלי לתרום ולהיטיב עם הסביבה. בהתחלה הייתה לי תחושה נהדרת. נסעתי לקפלן עם ההורים, בעלי ועם החברות והייתה לי תחושה שאני חלק ממשהו גדול. אבל הטריד אותי שזה לא קיים בקהילה שלי ביבנה. התחלתי לארגן הפגנות בעיר וגיליתי שיש עוד אנשים כמוני וזה מאד מרים. מצד שני היו גם הפגנות נגד. זה כמו להיות על רכבת הרים מאד גדולה. רגע אחד יש תחושת התרוממות ורגע אחר קורעים את השלטים שלנו וזורקים עלינו ביצים, וזה שובר. בייחוד כשמדובר באנשים שאת מכירה. בקפלן התחושה תמיד חיובית ומרוממת נפש".
"הפגנות תורמות לתחושת ה'ביחד'"
האם רכבת ההרים שעליה מדברת אטיאס בריאה לנו? ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית, חושבת שההפגנות תורמות לנפש בעיקר מבחינת תחושת ה'ביחד'. "אנשים שלא מכירים אחד את השני, מדתות שונות, ממעמד כלכלי שונה ומגילים שונים מתאחדים ומרגישים שהם כוח משפיע. ה'ביחד' הזה נותן תעצומות נפש. כשאנחנו לחוד יש לנו תחושה שאף אחד לא מקשיב לנו. ההפגנות מעניקות תחושה של משמעות, וגם מספקות ביטוי לזעם. יש כעס מאד גדול, שמתבטא בדרך לא אלימה. יש שלטים, שומעים נאומים. הדמוקרטיה הפכה למחנה משותף מאד גדול בין אנשים מאד שונים. פסיביות מגבירה דכאון ולכן לאקטיביות בהפגנות יש השפעה חיובית".
ומה לגבי מתחים בין - אישיים שהעניין יוצר?
"דעות פוליטיות היו מאז ומתמיד נושא אינטימי יחסי שלא משתפים בו קולגות לעבודה או שכנים, ופתאום הכל חשוף. מדברים על זה בעבודה, במעלית, במכולת השכונתית. מצד אחד, זה טוב שאנשים לא מחזיקים הכל בבטן, ומצד שני זה באמת עשוי להביא למתחים גדולים. אם מישהו מעוניין לקחת יום חופש מהעבודה כדי להשתתף בהפגנות והמעביד מסרב, זה כבר יוצר ביניהם מתח".
מה הלך הרוח בקרב האנשים שמגיעים אלייך לקליניקה?
"אני רואה עלייה מאד גדולה ברמת החרדה. צריך להבין שרצף החיים השתבש וגם זה יוצר חרדה גדולה. יש אמביוולנטיות רבה כי מצד אחד יש אנשים שחשוב להם להפגין, ומצד שני הם דואגים מחסימה בכביש שתגרום להם לאחר לרופא או תפגע להם בפרנסה. לצערי יש עליה מאד גדולה באלימות שבאה לידי ביטוי בכל מקום, והסובלנות של אנשים כלפי דעות שונות פחתה. אם פעם אפשר היה לנהל שיח, היום אנשים קצרי סבלנות בצורה קיצונית לדעות אחרות, עד כדי כך שאנשים מאותה משפחה לא בטוחים שיעשו השנה סדר פסח משותף בגלל הפילוג בדעות".
"האקטיביות מעניקה תחושה של שליטה"
נדב הריס, פסיכולוג קליני, סבור שבראש ובראשונה אנשים יוצאים להפגנות כדי להקל על התחושות הנפשיות שמעיבות עליהם. "לסטרס שאנשים חווים יש השפעה פיזית ורגשית של מועקה, לחץ ותסכול. אחת הדרכים להתמודד עם זה היא להיות אקטיבי. אצל רוב האנשים, האקטיביות המתבטאת בהפגנות מעניקה תחושה של שליטה, משמעות ושייכות היוצרים מעין מגן מול הסטרס. עם זאת, אצל חלק קטן מהאנשים ההשתתפות בהפגנות דווקא מגבירה את הסטרס. צריך להיות מודעים לעניין הזה. אם מישהו נסער ונרגש מדי מהמצב, חשוב שיקבע לעצמו כללים לפני שהוא יוצא להפגנה".
יש סכנה למעורבות גדולה מדי?
"אני נתקל בלא מעט אנשים שהולכים להפגנות. אצל מרביתם החוויה טובה, גם אם לפעמים יש להם עימותים עם המשפחה המורחבת על הדרך. בכל תופעה המונית יש סיכוי לפגיעה במישורים אחרים כמו משפחה, עבודה וחברים. אם מישהו מרגיש שהמעורבות בשיח או בהפגנות לא מיטיבה איתו בעבודה או עם חברים או משפחה, כדאי לשקול למתן את ההשתתפות, את העוצמות או התדירות".