איך אפשר לגרום למוח שלנו להמציא זיכרונות של דברים שלא באמת קרו?

בניסוי הזה נלמד איך אפשר לגרום למישהו ליצור זיכרון מדומה, של משהו שלא היה באמת. מדוע זה קורה? בגלל המגבלות של המוח שלנו.

ציוד וחומרים

• רשימת מילים שלקוחות כולן מאותו תחום – למשל כלי נגינה או ירקות

• מתנדב או מתנדבת

מהלך הניסוי

סוד הזיכרון המדומה

במוחנו מאוחסנים זיכרונות רבים. אף שלא פעם מפתה להתייחס אל המוח כאל סוג של מחשב ביולוגי, הזיכרון האנושי פעל בצורה שונה מאוד מהזיכרון הדיגיטלי של המכונות החושבות שיצרנו. בניגוד לכונן קשיח, או לכרטיס זיכרון של מצלמה, הזיכרונות שלנו אינם מאוחסנים במקום אחד מרכזי במוחנו. במקום זאת, כמה וכמה אזורים במוח מעורבים בתהליכי היצירה, השליפה והאחסון של זיכרונות מסוגים שונים.

הזיכרון המדומה המודגם בניסוי נוצר בהשפעת תכונותיו של סוג מסוים מאוד של זיכרון, שנקרא זיכרון העבודה, או "הזיכרון לטווח קצר". מדובר בזיכרון הראשוני והמיידי ביותר שלנו. הוא שומר בתוכו את כל מה שאנחנו עושים כרגע – נושא השיחה שלנו, המקום שאנו נמצאים בו, סדרת הוראות שקיבלנו, כתובת שאנו מחפשים, רשימת קניות, מספר טלפון וכל פריט מידע אחר שמעסיק אותנו בהווה. זיכרון העבודה הוא מעין מסנן שקובע מה ייכנס לזיכרון הקבוע שלנו ויישמר לאורך זמן, ומה יישכח.

הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי 

כדי לתפקד כראוי במציאות דינמית ומשתנה עלינו להיות מסוגלים לשלוף מידע במהירות וביעילות ולהתמודד עם שטף בלתי פוסק של גירויים חדשים. לשם כך, הקיבולת של זיכרון העבודה חייבת להיות מוגבלת. רובנו מסוגלים להחזיק בכל רגע ורגע רק מספר חד ספרתי של פריטים בזיכרון העבודה, למשך פרק זמן שיכול לנוע בין שניות בודדות לכמה דקות.

כך זה פועל

כשזיכרון העבודה מתמלא, מופעלים כמה מנגנונים שתפקידם לדחוס מידע, כדי לפנות מקום לפריטי מידע חדשים. הניסוי שלנו נשען על אחד המנגנונים הללו – הזיכרון האסוציאטיבי. לא לכל פריטי המידע יש משקל שווה בזיכרוננו: את חלקם נזכור היטב ואחרים נשכח במהרה. סיפורים, קשרים בין אישיים ופריטים הקשורים זה לזה נזכור טוב יותר מרשימת מילים אקראית, טבלה או תמונה מורכבת. כשאנחנו מעמיסים עודף מידע על זיכרון העבודה, המוח ייטה לקבץ יחד פריטים שיש להם מכנה משותף – למשל מילים שקשורות לאותו תחום. בניסוי שעשינו אלה היו מילים הקשורות לשינה.

תכונה נוספת של זיכרון העבודה היא נטייתו למחוק מידע ישן לטובת מידע חדש יותר. לכן במהלך הניסוי לא המתנו עשר דקות בחוסר מעש, אלא הקפדנו ליצור זיכרונות חדשים על ידי משחק, שיחה או כל פעילות אחרת. כך וידאנו שייכנסו לזיכרון העבודה פריטים חדשים, שידחקו ממנו החוצה את המידע הקודם שהיה בו, כלומר רשימת המילים המלאה. מה שיישאר בזיכרון העבודה יהיה שאר המידע הדחוס, המקובץ לנושא אחד. 

לבסוף הזנו את המוח ברשימת מילים חדשה, שחלקן היו ברשימה המקורית וחלקן לא, ובין אלה שלא, הייתה מילה ששייכת לאותו תחום של המילים שהזיכרון קיבץ קודם יחד (בניסוי בסרטון זו הייתה המילה שינה). הודות לתהליך הדחיסה, משתתפי הניסוי יזכרו שכל המילים היו קשורות לשינה – או לכל נושא אחר שנבחר, אבל ישכחו מה היו המילים האמיתיות שנתתם להם לשנן. כך הם יזהו בקלות מילים זרות, ששייכות לתחום אחר מהנושא המקורי (בניסוי בסרטון - מגנט), אך כשייתקלו במילים מהתחום הנכון הם יתקשו לזכור אם הן הופיעו ברשימה המקורית או לא.

עם זאת, כל זה לא מסביר מדוע נוצר הזיכרון המדומה. נראה כי ההסבר טמון בכך שהמטרה העיקרית של הזיכרון במוח היא ליצור רצף אירועים הגיוני. בניגוד למה שנדמה לנו, הוא לא משמר ייצוג מדויק של המציאות, אלא מספק לתודעה רצף אירועים הגיוני שאמור להתאים לאירועי העבר. במקרה זה, אולי כדי למנוע את אי-הנעימות של השכחה, המוח משלים את הזיכרונות החסרים על סמך המידע הזמין לו – במקרה שלנו, שינה, התחום המקשר בין כל המילים.

באופן מפתיע, למרות ההבדלים הגדולים בינינו, בני אדם נוטים לאחסן זיכרונות באופן דומה. מכיוון שהמבנה של מנגנוני הזיכרון דומה אצל כל בני האדם, כולנו יוצרים זיכרונות מדומים, לטווח קצר או ארוך, ואפילו עורכים את זיכרונותינו בדיעבד כדי להתאימם למידע חדש.