"כל כך קשה לכתוב דמעות", שר אריק איינשטיין. אבל לא פחות קשה להבין מהי מטרת הדמעות שאנו מזילים כביטוי לתגובה רגשית. מדוע אנחנו בוכים, ומדוע אנשים מסוימים בוכים יותר בקלות מאחרים?
לכל אחד מאיתנו זה קרה: אנחנו חווים אובדן או אכזבה מרה, סובלים מכאב פיזי או אפילו רק צופים בסרט מרגש וקורע לב – והדמעות מתחילות לזרום. אין אדם שלא בכה מימיו. תפקידו של הבכי בתגובה רגשית נותר עדיין תעלומה, שהוצעו לה הסברים רבים.
למעשה, השימוש בבכי מתחיל אצלנו עוד הרבה לפני שאנו מגיעים לגיל שאנו יכולים לחוות אכזבות או רגשות עמוקים. כתינוקות אנו משתמשים בבכי בעיקר כשפה, היות שאיננו יכולים עדיין להביע את רצונותינו בדיבור.
יש יותר מסוג אחד של בכי אצל תינוקות. "בכי בסיסי" הוא בכי מקוטע עם הפסקות קצרות, ונועד בעיקר לאותת על רעב. דפוס "הבכי הכועס" דומה לבכי הבסיסי אבל חזק ממנו כיוון שיותר אוויר מרעיד את מיתרי הקול. בכי של כאב הוא בכי רצוף וחזק, שמלווה בעצירת נשימה לאחר מכן. מרבית ההורים מבחינים היטב בין בכי כועס לבכי שמאותת על כאב. החוקר קרלו בליאני (Bellieni) מצא קשר בין המאפיינים האקוסטיים של בכי של תינוקות שנובע מכאב, לבין רמת הכאב שלהם.
בכי של מבוגרים
אצל מבוגרים, יש שלושה סוגים של בכי: בכי בזלי, בכי רפלקסיבי ובכי נפשי. הבכי הבזלי הוא פעולה פיזיולוגית שבה בלוטות בעיניים מפרישות דמעות בקצב של 2-1 מיקרוליטר (מיליונית הליטר) לדקה. מדובר בכמות מזערית שאיננו חשים בה כלל, והיא נועדה לסוך את העין ולשמור על לחות הקרנית. בכי רפלקסיבי הוא הזלת דמעות לשטיפת העין בתגובה לגירוי מציק, למשל כשאנחנו חותכים בצל. בכי נפשי מתרחש כתוצאה מסערת רגשות.
מערכת הדמעות מורכבת ממערכת הפרשה שמייצרת את הדמעות ומערכת פינוי שמנקזת אותן. בלוטת הדמעות, שנמצאות בחלק הפנימי של העפעף העליון, אחראית בעיקר לייצור דמעות רגשיות או רפלקסיביות. כשמיוצרות דמעות בכמות גדולה כתגובה למצב רגשי, חלק מהן מתאדה בין מצמוץ למצמוץ. הנוזל שאינו מתאדה ואינו זורם החוצה כדמעות מתנקז מבעד לפתח קטן שנקרא נקבובית הלחמית (Lacrimal punctum), שמחובר לאף, כדי שלא יציף את העין. זאת הסיבה שבגללה גם האף דולף כשאנחנו בוכים הרבה.
יש יותר ממסלול עצבי אחד שמוביל להפרשת דמעות. העצב המשולש מעביר תחושות מהעיניים שגורמות להפרשת דמעות, כך שהוא אחראי גם לרפלקס הבכי בעקבות גירוי העין. חיתוך העצב הזה יגרום להפסקת בכי רפלקסיבי, אך לא ימנע בכי רגשי. בנוסף למסלול התחושתי הזה קיים גם מסלול תנועתי שאחראי על הפעלת בלוטת הדמעות (בין אם מדובר בבכי רגשי או רפלקסיבי). הוא כולל את עצב הפנים השייך למערכת הפרסימפתטית, שאחראית להרגיע את מערכות הגוף אחרי פעילות נמרצת. מכיוון שמערכת זו משתמשת במוליך העצבי אצטילכולין, תרופות כמו אטרופין, שחוסמות את הקולטנים שלו, יעכבו ייצור דמעות.
מדוע אנו בוכים?
השאלה מהו תפקידן של דמעות נותרה פתוחה. מחקר שנערך במעבדתו של נעם סובל במכון ויצמן למדע והתפרסם בכתב העת Science הראה שכאשר נתנו לגברים להריח דמעות שהזילו נשים כתוצאה מרגש שלילי, המשיכה המינית שביטאו כלפי תמונות של הנשים הללו פחתה. אותם גברים גם חוו עוררות מינית פחותה לפי עדותם, וביטאו מדדים נמוכים יותר של עוררות פיזיולוגית ורמות נמוכות יותר של הורמון המין טסטוסטרון, שכנראה אחראי לירידה הזאת. דימות מוח הראה שריח דמעות הנשים הפחית את הפעילות באזורים במוח שאחראים על דחף מיני אצל גברים. זוהי עדות מחקרית חשובה לתפקיד שהדמעות ממלאות בתקשורת בין המינים.
עוד ב-mako בריאות:
>> מצאתם פסים לבנים בעוף? אל תאכלו אותו
>> אין חשק לסקס? כך תגבירו את רמת הטסטוסטרון
>> "נמנעתי מהמזון הזה וירדתי 28 ק"ג"
הפסיכולוג האבולוציוני אורן חסון מאוניברסיטת תל אביב העלה את האפשרות שדמעות רגשיות מילאו תפקיד אבולוציוני אצל בני האדם. לטענתו, בכי מטשטש את הראיה ויכול להגביל פעולות תוקפניות או הגנתיות, ולכן יכול לשמש סימן לפיוס או להיקשרות. כמו כן הוא מראה פגיעוּת וכניעה לתוקף ומעורר אהדה ורצון לעזור אצל צופים מהצד.
עם זאת חסון מסייג את ממצאיו וטוען שבנסיבות מסוימות ותחת קודים תרבותיים מסוימים, הבעת רגשות נתפסת כחולשה – למשל, בכי מול המעסיק שלך, בייחוד אם אתה גבר. כמו כן, השימוש בבכי להבעת רגשות הוא תופעה ייחודית לאדם. בעלי חיים אחרים מביעים רגשות ואף מזילים דמעות, אבל השילוב של שניהם קיים רק אצלנו, ולכן לא עוזר לבכות כשמתמודדים עם איום שמגיע מיצור לא אנושי, שאינו בוכה ולכן לא יודע לפרש את הדמעות כמונו.
האם נשים בוכות יותר?
אבנר גדסי שר: "הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם". האם זה אכן נכון? מתברר שלתחושה שנשים בוכות יותר מגברים יש בסיס: מחקר של האגודה הגרמנית לרפואת עיניים שסקר מחקרים מדעיים קודמים על בכי רגשי מצא שנשים מזילות דמעות בין 30 ל-64 פעמים בשנה, בשעה שגברים מסתפקים ב-17-6 פעמים בלבד. הבכי הגברי גם קצר יותר ונמשך 4-2 דקות בממוצע, לעומת שש דקות בערך אצל נשים. הבכי הופך להתייפחות של ממש ב-65 אחוזים מהמקרים אצל נשים, אך רק בשישה אחוזים של המקרים שבהם גברים פורצים בבכי.
עם זאת, ההבדלים הללו אינם קיימים עד גיל ההתבגרות, כך שלפני גיל 13 בנים ובנות בוכים באותה מידה. ההבדל הזה בין ילדים למבוגרים מראה שבכי בעקבות שמחה, עצב או כעס היא תופעה נלמדת, ולא דבר שמלווה אותנו מלידה, לדברי החוקרים. ייתכן גם שבגיל מאוחר יותר אנחנו, ובעיקר הזכרים שבינינו, לומדים להימנע מבכי. החוקרים מצאו גם שהסיבות לבכי שונות אצל נשים וגברים: בעוד הנשים בוכות כשהן נמצאות במצבים קשים לפתרון או נזכרות באירועי עבר, גברים בוכים מתוך אמפתיה לזולת או כשיחסים רומנטיים עולים על שרטון.
אז בפעם הבאה שתבכו בגלל לב שבור, שמחה או כל סיבה אחרת – אל תתביישו, גם אם אתם גברים. יש להניח שיש לכך מטרה חיובית או אף כמה מטרות חיוביות. בעתיד אולי נבין גם מה הן.
ד”ר עידו מגן מתמחה בכיר במכון ויצמן למדע וכתב באתר מכון דוידסון
האפליקציה של מגזין דוידסון בגוגל פליי או ב-App Store